הוא אמר לי תבכי, עוד לא מאוחר. ההורים עוד לא מחכים לך
שתשובי, ולך יש זמן עכשיו להרגיש שבירה. הם לא מחכים לך, את לא
מאחרת. תרגישי חופשייה להיות כבולה.
שימי עלייך אזיקים, חברי אותם אליי, כי לך יש זמן לשחק
ב-כאילו. כאילו שזה מתוך כפייה, כאילו שאני רוצה, שאני צריך.
ותבכי, כי לך קשה. הרי את כבולה. וזה קשה להיות כבולה, אזיקים
בפני עצמם יכולים לגרום לבכי. ואת תרצי ללכת, אבל אני אעמוד.
אהיה העמוד שאליו את קשורה כמו כלב שבעליו נכנסו לתוך חנות. את
יכולה לייבב. אני לא אזוז. כן תרוצי מסביבי, לצמצמם את המרחק
בין מקור הקשירה אצלך, למקור הקשירה אצלי. את בוכה כי הדוק,
אני עומד כי את צריכה.
ולך הדוק, וגם מחניק, הנשיפות שלי מקור לשאיפותייך. וזה לא
מחמיא לי, כי את קרובה מדי ברורה מדי. אך תבכי, אני עוד כאן,
אני מקשיב ליבבותיך. ואת נשברת, כי זה המצב המתאים, המצב
המושלם שבנית במוחך ומימשת אותו בסביבת חיים מקבילה זו. את
בוכה חרישית, מספיק באילמות בשביל לקרוא את שפתייך. את קוראת
לעזרה. ואני עומד, תוהה האם כל זה רציני. (והרי הזהרת אותי
בפניי יציאות שכאלה). ועלייך עול הדקות העוברות. מחשבות על
ההורים עולות ואת כבולה. עם כל דקה כבולה יותר, ולא רק אליי.
משקל של חצי שעה נאגד על כתפייך. את מוציאה סכין וחותכת את
הקשר, בינינו. הולכת הביתה, ושוב את מאחרת...כרגיל.

אני עומד, בתוך שלולית שתן מזויף שהשארת. נותן לגרביים להתייבש
מדמעותייך בתוכה. תוהה האם פעלתי כמו שצריך. האם דיכאתי תהליכי
הפרשת מיצים חומצתיים בך. תוהה אילו חורים חדשים אמצא בפגישה
הבאה.