אני מפחדת, וזה לא האלכוהול שמדבר, הפעם זאת אני.
בזמן שהעולם שלי קורס ונבנה שוב ושוב, אני עוצרת לרגע כדי
לווסת את קצב הנשימה... אני שוב עומדת בהיכון, והעולם שלי שוב
עומד בין לבין...
והאנשים שלי דוהים, נעלמים בין צבעיי הייסוד.
אני רועדת, הרבה זמן שלא רעדתי ככה...
ואני לא מצליחה לדבר... כל כך הרבה זמן שלא שתקתי ככה...
הזמן עובר לי מהר מדיי, ואתה כבר נרדם.
שוטפת פנים, מרימה את הראש בנשימות כבדות... אני לא מצליחה
להבין מי עומדת מולי.
היא מתחילה לבכות, ואני שותקת כשהמסך יורד עליה...
אני מפנה את הגב, ועוד שומעת את הדמעות שלה פוגעות בריצפה.
האוויר כל כך קר עד שכל בית החזה כבר קופא, הרבה זמן שלא הייתי
קרה ככה...
הרגליים שלי מאבדות שיווי משקל אז אני נתפסת, כבר כל כך הרבה
זמן שלא נתפסתי ככה...
הירח שר לה שיר ערש ושולח את הכוכבים לתהות בדרכם... והיא
לוחשת לי שהיא עדיין טועה.
שהיא דוהה, נעלמת בין צבעיי הייסוד.
היא עוטפת את זרועותיה סביבי, יודעת שאני מקווה שזה יהיה הוא.
הידיים שלה כל כך קרות, והיא רועדת... כבר הרבה זמן שלא רעדתי
ככה...
הזמן עובר לי לאט מדיי, ואתה עודך ישן.
העולם שלי שוב עומד בהיכון, ואני שוב עומדת בין לבין...
כבר לעסתי את הסוף הזה יותר מדיי פעמים.
עכשיו, אני מחכה שהמסך יירד עליי...