יום אחד התעוררו כולם בבוקר וגילו שכסף לא מעניין אותם יותר.
הם חשבו על הפקקים בדרך לעבודה, על המשרדים האפלוליים, על
מאבקי הכוח הקטנוניים, הם הסתכלו על הגזרה המעוגלת שלהם,  חשבו
על לחץ הדם הגבוה, על האוויר המזוהם והמחניק, על הילדים שלהם
שלא רוצים אף פעם לדבר אתם ורואים בהם רק מכונות של כסף. הם
הסתכלו על בני זוגם ולא הבינו מי בדיוק האיש הזה. הם יצאו
מהדלת וראו את שכניהם בחדר המדרגות, טרוטי עיניים, חרושי
קמטים, מקריחים, תוהים ובוהים במבט עגום. הם תהו האם גם הם
נראים כך. הם ירדו במדרגות ויצאו לרחוב. המוני אנשים פסעו שם
בצעד מבולבל, דמעות בעיניהם, מביטים אחד בשני, מביטים בשמיים
הכחולים, לא מאמינים למראה יופיים, בשמש הצהובה, מתמכרים
לקרניה החמות, בצמחים, בעצים, בחרקים, בחתולים, בכלבים, הכל כל
כך חי, כל כך זוהר, לא ידענו... ממתי זה נהיה כל כך יפה ???

הם המשיכו ללכת, מכושפים, ושמו לב לכך שאנשים מסביבם פתאום
מחייכים, זוויות פיהם ועיניהם מתעגלות עוד ועוד, לפתע פורצים
בצחוק, קל וזורם כמעיין, צחוק של ילד קט, חסר דאגות, מתמכר
להנאה, לתענוג, לכיף. אנשים זרים אמרו להם שלום וצחקו בקול
מתרונן, זה לא
נראה להם מוזר והם לא פחדו. להפך, הם הרגישו דחף עז לחבק את
האנשים הזרים האלה, ללטף את שערם, לנשק את מצחם. הם ראו שבעצם
כולם פתאום מתחבקים, חיבוקים חמים, דוביים, ארוכים כנצח, בעודם
צוחקים ובוכים בבת אחת.

לפתע חיבקו גם אותם, או שהיו אלה הם שהתחבקו, מה זה משנה, זה
היה כל כך טוב, הם איבדו לחלוטין שליטה על רגשותיהם, הם רקדו
מחובקים בחוצות העיר, הם ידעו שעכשיו, פתאום, הכל יהיה בסדר,
אין יותר מה לדאוג. הכל בסדר ויישאר בסדר.

לפתע נשתרר שקט וההמון החל נבקע הרחק מאחוריהם. הם עמדו והביטו
וראו מרחוק רחוק דמות קטנה, לבנה על גבי חמור קטן, לבן גם כן,
משתרך לאיטו אל בית העירייה.