הירוק התחיל להבהב ברמזור שמלפני. ביני לבין הצומת היתה רק
מכונית אחת, פז'ו 205.
רק מכונית אחת, שעצרה. אורות הבלמים של המכונית החזירו את
תשומת ליבי ממחשבותי לתנועה שמתרחשת סביבי. בלמתי את הרכב,
והתחלתי לקלל את הפז'ו.
כמו שאני יושב ומקלל את הפז'ו צפיתי בירוק המהבהב מתחלף לכתום,
ועד שהוא התחלף לאדום הספקתי לדחוף עוד איזה "בן-זונה", ו"כוס
אמ אמ אמק" אחד או שניים. בכלל הבוקר הזה התחיל על רגל שמאל
כשהתעוררתי רבע שעה מאוחר מידי, ובלחץ של לצאת בזמן שכחתי את
הסיגריות על השולחן במטבח.
אפילו לא הספקתי לעשן סיגריה עם הקפה בבוקר, כי לא היה לי זמן
להכין קפה.

צפיתי במכוניות החותכות את הנתיב שאני הייתי אמור לעבור בו
לפני רגע אם הפז'ו לא היתה נעצרת, ובעוד שאני מסתכל עליהן
נוסעות למחוז חפצן, מחשבותי חזרו לנדוד להיכן שהיו לפני העצירה
הפתאומית.
חזרתי אחורה ליום אתמול, להרצליה, לחדר של גלית, לריח השמפו
שלה, למגע השפתיים שלה.
עבר הרבה זמן מאז שהרגשתי משהו לבחורה, ליתר דיוק עברה אולי
חצי שנה מאז שאני והדס נפרדנו.
מאז אני מעשן. זה לא שלא עישנתי לפני, עישנתי, אבל היא הכריחה
אותי להפסיק.
אל הדס הייתי מתגעגע, כמו שאני מתגעגע עכשיו לגלית. הצורך הזה
להיות לידה, להרגיש אותה קרובה אלי, לחוש את מגעה על עורי, זה
כל מה שיכולתי לחשוב עליו בעוד אני משחרר את הקלאטש ודוהר
במעלה אלנבי.

מטרתי הסופית היתה שיינקין. החברה קבעו להפגש שם, אני גם בטוח
שלמישהו תהיה סיגריה.
לא עישנתי מאתמול בבוקר. אחרי שישנתי אצל גלית, בלי סיגריות
עלי, ואז כשאני חוזר הבייתה, אני שוכח אותן על השולחן במטבח!
החנתי את האוטו בחניון שחבר שלי עובד בו, לא היו לו סגריות.
הלכתי את שאר המרחק לשיינקין ברגל, כל בחורה שעברה לידי הזכירה
לי את גלית, ועם כל צעד שעברתי התגעגעתי אליה יותר, לקולה השקט
אך רם, להילוכה המרקד, על כל אלו חשבתי כשעברתי את הכביש בלי
להסתכל. משהוא צפר לי, אפילו לא טרחתי לבדוק מי.

"סליחה, יש לך אולי אש?", הברכה הידוע בציבור המעשנים אשר
הופנתה אלי היתה כמו קרן אור ביום גשום. "מצטער אחי, אבל אולי
יש לך סיגריה?", הרי איזה אדם בלי סיגריות יבקש ממני אש? וגם
אם הוא לא רוצה להביא לי הוא כבר לא יכול כי - א. אני כבר יודע
שיש לו סיגריות, מה שמבטל את התירוץ הנפוץ ביותר, ו-ב. הוא לא
יכול להתמנייק ולהגיד לי שהוא לא רוצה להביא לי כי הוא כבר
בסטטוס של שנורר, אז הוא חייב לקחת חלק במעגל.
"מצטער אחי, גם אני שנוררתי ממשהוא שלא היה לו אש...", האיש
הרים את כתפיו והמשיך ללכת.
חייכתי חיוך טפשי, ספק אל עצמי ספק אל העולם שבא אלי ביציאה
טובה על הבוקר.

המשכתי ללכת לכיוון שיינקין, וחזרתי לדון בגעגועי אל גלית.
ההמולה ברחוב קידמה אותי, הרגשתי שפסקתי מנדודי וחזרתי אל
החברה שנטשתי לפני ימים ספורים. חייכתי, נזכרתי גם בחיוך של
גלית.
שטף געגועים חזר לפקוד אותי.
"אחי!, אנחנו כבר מחכים לך חצי שעה, איפה אתה?", כמה יחלתי
לשמוע את קולו של האדיוט הזה, כמה יחלתי לפגוש אותו ואת כל
החברה שוב. "מצטער, נתקעתי בפקקים...", התנצלתי.
"יא שקרן בן שקרן!, כמו שאני מכיר אותך בטח סתם לא התעוררת
בזמן!", הוא אמר ושלף סיגריה מהחפיסה.
אני חייכתי את החיוך המתנצל שלי, ורמזתי לו עם מבטי על
החפיסה.
"רוצה אחת אחי?", חייכתי והנהנתי, הוא הוציא גם בשבילי אחת,
הדליק לי והתישבנו. הוא הדליק גם לעצמו, לקח שאכטה ושאל, "נו
אז מה עם גלית, שמעתי שיצאת איתה בשישי, מה קורה עם זה?", אני
לקחתי שאכטה עצבנית לריאות, העשן התפזר בתוכן פורק את מטענו
לתוך מחזור הדם שלי. העליתי בזכרוני את חיוכה של גלית מיום
אתמול, ונזכרתי בחתיכת האוכל שהיתה תקועה לה בין השיניים,
ניסיתי להעלות בזכרוני כל אחד מהזכרונות שהעליתי היום עד לאותו
הרגע, ניסיתי להרגיש את הגעגועים, אבל שם דבר לא קרה.
לקחתי עוד שאכטה מהסיגריה ונשענתי אחורה, "עזוב אותך! סתם עוד
כוסית..."