הכל התפוצץ במסיבה של גילי בשישי בערב.
עוד לפני זה, ביום שישי בבוקר, הסתובבו שמועות במסדרונות בית
הספר,
אבל במסיבת פיג'מות אצל גילי הכל באמת יצא החוצה.
השמועות האיומות על קרן קיבלו הפעם תפנית אחרת.
קרן לא הייתה בנאדם רע, באמת שלא. החטא היחיד בו נאשמה הוא
שהיא הייתה יפה. יותר נכון, יפה בצורה משגעת, עוצרת נשימה.
הבנות האחרות, שרובן היו יפות בעצמן, לא התקרבו בכלל ליופי
המהמם של קרן. והקנאה פשוט אכלה אותן.
וזה לא היה רק המושלמות שלה, ולא רק העובדה שהייתה דוגמנית
שעמדה לפני קמפיין גדול, עם חלום  (די מציאותי) להיות מלכת
יופי. זה היה גם, ואולי בעיקר, היחס של הבנים כלפיה.
האופן שבו סובבו את הראש אחריה בכל פעם שעברה במסדרון, ההערצה
שנשקפה מעיניהם כל פעם שדיברו עליה או ראו אותה, והעובדה שכולם
רצו לרקוד רק איתה במסיבות כיתה, פשוט הוציאו את הבנות מדעתן.
ואת התסכול הן הוציאו על ידי ריכולים על כל מה שאמרה ועשתה.
תמיד הסתובבה איזושהי שמועה על כמה שהיא שרמוטה ואיך היא
מסתובבת עם בחורים בני עשרים.
קצת מוזר, אבל דווקא אני, שהייתי הרבה פחות יפה מהבנות, והרבה
הרבה פחות יפה מקרן, אף פעם לא שיתפתי איתן פעולה.
מלא פעמים בכיתי לתוך הכרית על זה שאני נראית כמו שאני נראית,
וקינאתי ואפילו הערצתי בכל ליבי את קרן. אך מעולם לא ריכלתי עם
ועל אף אחת על נושאים כאלה.
חוץ מזה, חשדתי שהבנות מדברות גם עליי מאחורי הגב, ולא מתוך
קנאה אלא צוחקות עליי, בגלל המראה שלי.

וכך מצאתי את עצמי במסיבה של גילי, יושבת בצד ולא משתתפת בדיון
הסוער על כך שקרן הזונה שכבה שלשם עם רון, ושזה בטוח ושהוא
סיפר הכל לחברים שלו.
אני לא יודעת מי בדיוק התחיל עם השמועה הזאת, אבל היה ברור שזה
כמו אוצר בשביל הבנות. הכינויים והקללות שהדביקו לקרן צרמו לי
באוזניים, אך לא אמרתי כלום. הרגשתי לא שייכת וכבר עמדתי
לעזוב, כשפתאום קרן נכנסה.
כשצעדה פנימה, כולן השתתקו וכל המבטים מיד ננעצו בה. יפה
ושנואה כתמיד.
השתיקה נמשכה והמבטים עדיין היו על קרן, שהבינה מה קורה
והתחילה להתרחק מהם עד שיצאה לגג.
ברגע שיצאה, חזרה השיחה המרתקת.
מבלי לחשוב, קמתי ויצאתי לגג.
קרן ישבה שם והביטה רחוק בעיניים עצובות.
ניסיתי להגיד לה כמה יפה היא הייתה באותו רגע, אבל לא יכולתי.
והרגשתי שגם אם אני אגיד לה, והיא כבר בטח שמעה את זה איזה
מיליון פעם, היא בעצמה לא מאמינה בזה, אז מה זה משנה.
התיישבתי לידה.
בהתחלה לא החלפנו מילה, שתינו היינו שקועות במחשבות. לא הכרתי
את קרן כל כך טוב, ולא היה לי נעים לשאול אותה מה קורה ואיך
היא, ובטח לא לשאול אותה בקשר לשאלה שמטרידה עכשיו 15 בנות
קשקשניות.
אחרי חמש דקות ברך היא כאילו קראה את מחשבותיי ואמרה: "זה
נכון, את יודעת."
"מה נכון?" שאלתי. היא לא ענתה את התשובה שממילא לא הזדקקתי
לה.
"אפשר לשאול שאלה?" מלמלתי בביישנות. היא הנהנה ואני המשכתי:
"למה דווקא רון? הוא די מכוער ואני בטוחה שאם היית רוצה היית
יכולה להשיג מישהו הרבה יותר חתיך."
"למה רון?..." היא חזרה אחריי, "האמת, בגלל שיש לו את הכי
גדול!"
היא צחקה צחוק קצר, אבל ראתה על פניי עד כמה הייתי נבוכה, אז
היא השתתקה.
אחרי עוד שתיקה קצרה היא הוציאה סיגריה ודליקה אותה. בגיל הזה
כבר רוב הילדים היו לוקחים שאחטות, אבל קרן הייתה היחידה שבאמת
עישנה.
"רוצה אחת?" היא שאלה אותי.
"לא, תודה."
"בטח שלא," היא צחקקה צחוק מזוייף, "את הרי כזאת... ילדה
טובה..." היא חייכה ונישקה אותי על הלחי.
אני לא יודעת למה, אבל כשהיא אמרה את זה, הרגשתי פתאום ממש ממש
לא יפה.
כעבור כמה שניות ראיתי בזווית העין שעולות לה כמה דמעות.
"את עצובה?", לא יודעת למה יצאה לי השאלה הדבילית הזאת.
"לא, מה פתאום! איך?! כל כך טוב לי, אני יותר בוגרת פה מכולן,
מסתובבת עם האנשים הכי שווים גם מהשכבות של הבוגרים, ועוד חודש
אני אעשה ת'קמפיין הזה ואז אני אהיה גם נורא מצליחה
ומפורסמת."
הצטערתי רק שהיא לא שמעה את עצמה.
ביניתיים, הדמעות שלה הפכו לבכי חרישי. ניסיתי עוד לשאול אותה
משהו, אבל היא לא ממש שמה לב אליי.
"את רוצה שאני אכנס?" שאלתי לבסוף. היא לא ענתה לי ונכנסתי
פנימה, רק כדי לגלות שהשיחה עדיין לא הסתיימה.

מאותו יום, הכל השתנה מבחינת קרן.
היא הפסיקה לבוא לבית הספר בהדרגתיות, וגם כשבאה לא הייתה
מרוכזת ונראתה מרוחקת. לבסוף פרשה לחלוטין מהלימודים.
בקמפיין הדוגמנות שכל כך ציפתה לא היא לא השתתפה, ומידי פעם
עוד הייתה מגיעה למסדרונות שמועה לגביה, שהיא לוקחת סמים
ושוכבת עם אנשים בני 40.
מאז ועד היום אני רואה אותה לפעמים ברחוב, יפה כמו תמיד,
מסתובבת עם טיפוסים מפוקפקים, ונראית כאילו בתוך חלום.
כשאני רואה אותה אני אומרת לה שלום, והיא בוהה בי במבט חסר
הבעה, ומהנהנת ככה עם הראש, למרות שהיא לא מזהה אותי.

הרבה זמן עבר מאז. בינתיים, הרבה בנות הפכו ל"שרמוטות", לפי
ההגדרה שנתנו לקרן בזמנו.
אני עוד עושה מאמצים להשלים עם המראה שלי, ועדיין מאוד קשה לי
עם זה, וכנראה שכבר לעולם לא אשתנה.
אבל בפעמים האלה, שאני רואה את קרן כשהיא הולכת מתה ברחוב, אני
אומרת בלב תודה לאלוהים, על כך שלא עשה אותי יפה.