שום דבר לא מכין אותך לזה כמו שזה לא מכין אותך לשום דבר. זו
בעצם תמצית הקיום. לא יעזור כמה תתכונן ותכין איזה משפט פתיחה
מרשים, כשאתה יוצא מהחור הזה אתה בעיקר צורח ואם אתה לא בעיקר
צורח אז מביאים לך פליק בטוסיק ואם גם זה לא עוזר אז אמא שלך
בוכה ואתה דוקא מכחיל. אי אפשר לעשות קורס הכנה לעובר המתפתח.
את העולם הזה חוטפים כמו אויר חם לפרצוף, בשוק ובגרון יבש. לאט
לאט אתה לומד איך להשיג דברים ואתה מתחיל לעשות קומבינות. אתה
חושב שאתה מלך עד שאתה מגיע לגן ומרביצים לך בארגז חול. תחילת
הסוף מבחינתך כי אחרי זה אתה נוחת בביה"ס וגם המורים מתעמרים
בך ואין לך עם מי לדבר אלא עם אבינו שבשמיים. תחילת החזרה שלך
לחיקו החמים של ההוא מהבריאה. ההוא שברא עולם שלם אבל שכח
מרכיב קטן ששמו צדק. אתה עובר את השנים יום אחרי יום ורסמי אתה
נהנה לאללה, אבל את זה תגלה רק כשיהיה מאוחר מדי, בצבא. אתה
לוחם בקרבי כי אי אפשר אחרת ועל המשתמטים אתה רק שומע כמו
סיפור אגדה. ועם כל הכבוד של הלהיות פייטר וקילר אז הג'ובניקים
הם אלה שתופסים את כל מקומות הישיבה באוטובוס. אם אתה פרייאר
אז עד הסוף, בלי לעגל פינות. בצבא אתה לא נשאר אדיש לההוא
מבחוץ. אם היית מאמין לפני זה אתה תאמין עכשיו יותר או פחות,
העיקר שזה ישתנה. ואם לא האמנת אז הגיע הזמן כי הכדורים שורקים
ולא בא לך לתפוס כדור שכתוב עליו מייד אין גיהנום. אם אתה מת
דתי אז לפחות הבאת אותה במוות של קדושים, שאהיד בערבית למי שלא
מבין ביהודית מדוברת. הצבא, כמו ארה"ב הוא ארץ האפשרויות הבלתי
מוגבלות רק שאם בארה"ב זו רק אשליה אז בצבא זה שקר מוחלט או
נכון בצורה הכי לא רצויה שאפשר. משום מה גם הרמטכ"ל נראה כאילו
היו צריכים להביא לו צו שמונה כדי ללבוש מדים בבוקר. ואם יש
רמטכ"ל בנג"ע (בן גרעין להדיוטות) אז בכלל משהו דפוק בסדרי
העדיפויות שלנו. או שלי לפחות. לא משנה. שרדת את הסדיר, כבוד
אחי, עכשיו תחזור שוב פעם. מילואים. זה כמו שאחרי שאתה כבר
מצליח להוציא רשיון נהיגה אז אומרים לך בא כל כמה חודשים תעשה
תאוריה חוזרת, ולי לקח שלוש פעמים עד שעברתי. בחור צעיר אחרי
שלוש שנים צבא מחפש רק לדפוק את הראש, או אולי לסדר אותו
בעקבות. אז מגיעה תקופת הנדידה. כמו ציפור, אתה חש עצמך קליל
ומרחף לך אל עבר הארצות החמות רק כדי לגלות ששוב, את האוצר
החביאו במקום אחר. אתה מחפש את עצמך כאילו שבאמת אתה מעוניין
למצוא ומה תגיד כשתמצא? "היי עצמי התגעגעתי. דאגתי לך. זוכר
אותי בכלל?" אפילו אופרת סבון ישראלית נשמעת יותר טוב ומשוחקת
יותר טוב (וזה באמת קשה). בסופו של דבר כולנו יודעים איפה
אנחנו נמצאים וזה לא אנחנו זה המקום שעושה לנו רע. אז אחרי
שעירבוביה של סמים מוחקים לך הסיוטים אתה שוב חוזר לארץ כדי
למלא את המלאי. בעצם בתור הגדרת תפקיד אפשר לומר שאתה הסיוט
הציוני של הרצל. חי במדינת היהודים אבל מרגיש תוצרת חוץ. מה
שדי נכון בהתחשב בעובדה שרוב האנשים מתים כאן בשפות זרות. אין
מכוניות שמדברות עברית ואפילו נשק ישראלי נמכר לדיקטטורי העולם
כדי להימכר לנו שוב. אז אחרי שחזרת הודי והמרת דתך אתה עדיין
לא מבין פה שום דבר ואף אחד לא ממש מסביר. השלב הבא באבולוציה
זה שלב הלימודים, עבודה, נישואים, גירושים וילדים למרות שיש
כאלה שדילגו על שלב או שניים. אתה מרגיש רע עם זה שאתה לא
מרגיש רע להביא לעולם ילדים כשאין לך עצמך מושג על כלום אבל זו
דרכו של עולם ואתה רק סטטיסטיקה ולא היית רוצה להרוס את המדגם.
לגדל ילדים זה לא קל אז עושים את זה בדרך הפשוטה, מחנכים. כמה
שיותר מהר להכניס למסגרת, לישר אותם על סרגל כדי שלא יגלו
לכולם שהמלך עירום. העבודה שלך מסריחה אבל אין לך זכות להתלונן
כי יש כאלה בסומליה שירצחו בשביל כזאת עבודה. בעצם גם פה בארץ
יש. המח היהודי עסוק בלצוד כוסיות ושכולם יקפצו. אתה חוזה מהצד
בהדרדרות אבל במילון המושגים הטבוע בך חסר את הערך של הלהילחם.
זה משהו שרק בצבא עושים באויבים עם שפם, באזרחות אנחנו בעצם
פודל צולע וזה ביום טוב. אתה רואה איך הילדים שלך גודלים בדיוק
כמוך, ממש כמוך מאבדים את הראיה. כלומר רואים הכל אבל בעצם רק
מה שמגבוה נותנים להם לראות. אתה מלווה אותם לאורך הדרך, ממונה
מטעם אותו כח, שלא יסטו לצדדים וכשהם לא סוטים אתה חוגג איתם.
בר מצווה, צבא, נישואים. הם בדיוק כמוך, העתק מדויק ורק האופנה
משתנה. טלפון באמצע הלילה, מזל טוב, אתה סבא. לנכדים שלך אתה
משקר סיפורים ומתפלא כמה טוב הם נשמעים. הזיקנה אוכלת אותך
בפנים ובחוץ אבל בעיקר היא אוכלת את העיורון. אתה מתחיל לראות
דברים שלא ראית קודם כי אתה כבר לא מהווה איום. מה כבר יכול
איש זקן לעשות? אבל בפעם הראשונה בחייך אתה מוכן, מוכן לקראת
משהו גדול פי אלף מכל שאר הדברים קודם לכן. אתה מוכן למוות
שלך. אתה בטוח שיש לך את הכלים להתמודד עם הרגע שאחרי הנשימה
האחרונה. אתה מוקף בבני המשפחה ופתאום הם נראים לך כל כך
חיורים, הרבה יותר ממך. אתה עוצם עיניים משנן את משפט הפתיחה
שלך ואת הבדיחה הגסה על הרומני, הבדיחה שאתה נוהג לספר כבר 5
שנים ואף אחד לא רצה לשמוע. כשאתה פותח עיניים במקום ההוא
שמעבר, אתה כבר לא מוכן לכלום. שום דבר, אבל שום דבר לא יכל
להכין אותך לזה.