את הנעליים שמים מתחת למיטה, את הכובע על הקולב. את הלב
מאפסנים בקופסא שלא יתפוס רטיבות וגם את החלומות שוכחים כדי
שלא יתפסו רטיבות, רטיבות של דמעות. את הבגדים לקפל ולשים על
כסא ואת הכיסים לרוקן, תמיד כיף למצוא שטר של עשרים שהתחבא
עמוק. מהלילה להיפרד בהקלה עם אור ראשון וכשהשמש יורדת, סוף
סוף, אז להתכסות טוב טוב עם השמיכה, קשה יותר לפחד לחדור
כשהשמיכה חונקת. דברים שאמא לימדה, כללים מהספר, וככה בונים את
העולם, אל תבכה, יהיה לך זמן בשביל זה אחר כך. את הגרביים
והתחתונים להחליף כל יום, כי מסריח זה טוב רק לאופי ויותר קשה
ללכת בתלם כשלא נוח בצעדים. מותר לך שתרגיש שמחה ועצב, אפילו
כדאי, אם אלה שמחה ועצב עם תו תקן והכשר של הגדולים. את הספרים
לסדר, הבלאגן הוא אויב. ילדים רעים משחקים בחוץ, ומי אותך
אוהב? אז איך זה כל לילה, על אדן החלון, יושב לו כוכב קטן
ובידו עפרון. והוא מצייר רק לי לבד על הוילון ציור מיוחד על
עולם אחר, עם פיות, קוסמים, והרבה מאוד צבעים. וזה עולם בלי
כללים, לא שמעו שם על טוב ועל רע, ואנשים שם מחייכים כי זה כיף
וברוך הבא. ולשם אני בורח בכמה שניות שיש לי לפני שהעיניים
נעצמות.