הוא בא לבקר אותי, בדירת חדר הדחוקה שלי ברחוב פינסקר. בדיוק
סיימתי לנקות את הבית והוא נכנס מהגשם. הוא מתנהג כמו חיית
מחמד, עדיין לבוש בג'קט שקניתי לו ליומולדת. אח שלי. פלא שהוא
לא מת בצבא, אמרו לי שניסו אבל לא הצליחו, לא שילמתי להם, זה
לא כסף טוב במילא. החתולים מפנים את הדרך לחתול הגדול, כן כן,
גדלתי להיות "המוזר עם החתולים". זה מצחיק, ניהלתי פעם שיחה
כזאת באוטובוס. צדקו, מה אני אגיד. זה כל-כך מבולגן, כמו טקסט
שאתה לא יודע איפה מתחיל איפה נגמר. "שלום" הוא אמר עם חיוך,
שנראה כאילו לקוח מסרט אימה, "דירה נחמדה". הוא אוהב את הדירה
שלי, הבטתי בו בשתיקה, הם כבר לא מצפים ליותר. "רוצה ללכת
לשתות משהו" הוא המשיך בשיחה. הוא לא שם לב שהוא מדבר לעצמו,
מוזר, תמיד חשבתי שהוא יותר חכם מזה. כנראה שהוא לא אוהב את
הדירה, הוא רוצה לעזוב אותה מהר, זה בטח החתולים.

ברחוב כבר הרגשתי שוב בן 10. הולך ברחובות "העיר ההיא" עם האח
הגדול שדואג שאני לא אחצה את הכביש כמו פסיכי, לא אעשה שטויות.
הוא תמיד נראה כ"כ גדול וחזק. שלוש שנים, ביג דיל. אבל אף פעם
לא הרגשתי שאני "יותר" או "שווה". תמיד "קטן" ו"פחות". ברמזור
הוא חצה באדום, כמו תמיד, והתסכל עליי בזלזול כשחיכיתי לאור
הירוק. כמו תמיד בחיים. אבל אני מניח שזה קטע של רגש, לפעמים
כשאתה מחכה לאור הירוק אתה מפסיד משהו. כמה שניות. שניות.
שניות. חציתי. בירוק. עוד פעם.

בפאב אפילו לא הוצאתי מילה מהפה, הוא התחיל לדבר על האישה,
המאהבת, המאהבת בשנייה, העסק, הלימודים, שותה את הויסקי הסקוטי
שלו בפוזה. אני כבר לא שותה ויסקי, מאז הפעם ההיא. שנאפס מלון,
נהדר. אני אוהב מלון, פחות שנאפס. אוהב ספרייט, פחות קולה. אבל
אף אחד לא שאל. אני בוהה על נקודה בקיר, מרגיש שיש שם משהו אבל
לא מצליח להבין. חזרתי למציאות, הוא המשיך לדבר על החיים שלו,
לא שם לב שלא הוצאתי מילה. תמיד היה כזה, אולי בגלל שההורים
דפקו את שנינו בסופו של דבר. אותו יותר קשה, אני הייתי דפוק
מההתחלה.

עוד כוס ועוד כוס, והוא ממשיך לדבר על כמה קשה היום זה אישה,
אוטו, ביטוח, בית, לדאוג שהאישה לא תגלה על המאהבת, ואני ממשיך
להנהן ולשתות. ברקע מתנגן לו Jumpin' Jack Flash של הרולינג
סטונס, אני מזיז את השפתיים, מנסה להיזכר במילים. פעם ידעתי,
היום אני כבר לא. שכחתי לשלם שכר דירה. לא יודע למה, השיר
הזכיר לי. זה תמיד קורה לי, אולי המנהל בנק יסכים להגדיל לי את
האוברדראפט, עוד פעם. בפעם האחרונה שהוא עשה את זה הם כמעט
עיקלו לי את המערכת סטריאו. אם הם יעקלו לי את המערכת סטריאו
אני אתאבד. אחרי שאבא ואמא מתו לקחתי לאבא את המערכת. מוזיקה
זה החיים הרי וחבל לזרוק. אין לי אפילו כסף בארנק.

השעה כבר 4:00 בבוקר, אני מרגיש כבר את האלכוהול עולה לי, איזה
כיף, אני הולך להקיא. קמתי מהכיסא הפינתי, חייכתי אליו ופתחתי
את פי לראשונה הערב ואמרתי "תקשיב, אני צריך לזוז, יש לי מחר
חזרה". מוזיקה, לא ממש מקצוע, לא ממש תחביב. הוא חייך ואמר
"כמו תמיד אני צריך לשלם אחריך את החשבון". חייב להזכיר לי
שהוא התחיל לעבוד בגיל 14. אני מחייך לעצמי, ויוצא החוצה.
מתנדנד לאיטי במורד הרחוב. תמיד הדרך נראית לי ארוכה מדי, אולי
בגלל שאני עצלן. אני עייף, שיכור, עני, זקן בן 25, גר בדירה
שכורה, מינוס היסטרי בבנק, רווק, לבד, עם חתולים. צדקה הכלבה.
אני שם במערכת את Muswell Hillbillies של הקינקס. מתענג על
צלילי הגיטרות של הסיקסטיז. פעם ידעו לעשות מוזיקה, היום אני
יושב להלחין ובטוח ששמעתי את זה כבר איפשהו. אחד מהחסרונות של
לישון עם מוזיקה עובדת, התת-מודע שואב יותר מדי דברים. אני
עומד להקיא, קיבלתי את זה כבר, אני ניגש למקלחת הקטנה שלי
ומקיא את נישמתי, בחצי אוזן אני שומע את השיר Alcohol. אני
צריך לזכור לנגן אותו פעם בהופעה. זה כ"כ החיים שלי, מוזיקה
ברקע ואני מקיא בשירותים.

"Oh demon alcohol,
Sad memories I cannot recall,
Who thought I would say,
Damn it all and blow it all, "

פאקינג הימנון.