...פתאום, במאית שניה, בלי סיבה, בלי תוצאה... הוא היה מול
סיוט מתקרב, עמד מול המוות. אבל לא הבין את זה, לא קלט במאית
השניה שנותרה לו עוד לצורך העניין. עיניים פקוחות, כמו מישהו
שכרגע קם משינה עמוקה, חסר התמצאות, לא מבין... מוחו מנסה
לעבד, מהר, לנוכח הסכנה... וברגע האחרון הביט למטה. ראה פסים,
פסי מתכת... שמע רעש גדול מתקרב, קרוב יותר... הריח עשן, ואז
הבין- רכבת! רכבת... וזה קרה.
ושוב פתאום, הוא עומד מול שער גדול, בחשכה. מסתכל לצדדים. איפה
הוא? העולם שאחרי? גן עדן? גיהנום? איך הגיע הנה?
אבל מסביבו היה רחוב רגיל. פשוט. עם אנשים, אורות. אדם זקן,
בודד, קצת שיכור, יושב בפינת הרחוב. כמה אנשים שחזרו, כנראה
ממסיבה, צוחקים ושמחים. המקום נראה לו מוכר, מוכר מאוד אפילו.
אז איפה הוא? הוא חי, או מת? ואיך הגיע הנה? הוא הביט שוב
בשער, שלפתע נראה לו גם מוכר. לידו היה תלוי שלט כניסה מפואר:
"אורמנז". ואז זה הכה בו, סוף סוף הבין- בית הקברות, אורמנז,
שליד הבית שלו! כמובן... איך יכול היה לא לזהותו? כנראה תגובה
לטראומה שעבר. אבל  איך הגיע לכאן? רק עכשיו שם לב שהיד שלו
אוחזת בידית השער, כאילו התכוון לפתוח אותו, אבל...
"הי, קרון! למה לא ראינו אותך במסיבה אתמול?"- הוא נבהל לרגע.
הביט לכוון הקול. היה זה מישהו שהכיר מהמשרד. הם קוראים לו שם
בשם משפחתו- קרון. נכון. הייתה אתמול מסיבה. הייתה מסיבה באמת,
מתישהו. אולי אתמול. ונכון- הוא לא היה בה. הוא נרגע. מה קורה
לו?
"לא... לא יכולתי לבוא... היה לי משהו... לעשות." הוא גמגם.
התפלל בלבו שהמכר הלא רצוי לא ישאל לגבי מהותו של אותו "משהו",
כי, משום מה, לא זכר מהו. נראה כאילו זה קרה לפני חודשים, אבל
כנראה- זה היה רק אתמול. אתמול! למה הוא לא מצליח לזכור? אבל
המכר מהמשרד עזב בלי להוסיף מילה. הוא פנה שוב לכוון השער,
וסובב את הידית. השער, כמו תמיד, חרק במין קול מוזר בעודו
נפתח. הוא החל לצעוד בשביל הראשי של... בית הקברות. הביט
לצדדים. הכל חשוך, הכל שקט. אין רחש. לפתע נעשה ער לקול צעדיו
על השביל המלוכלך והעזוב. קול מתמיד, קצוב, נצחי כמעט...
דפיקות שלא במקומן. הביט בקברים החשוכים, הנטושים, חסרי הפנים.
מה הוא עושה כאן? מה הוא עושה כאן עכשיו, בשעה כזאת, ביום
הזה???
לפתע שמע רחש מאחוריו. מצמץ לרגע- משהו לא מובן. הביט בשעון...
10 בבוקר, והקול הזה שוב, מאחוריו- שיעול של איש מבוגר. האיש
היה מוקף בקבוצה גדולה של מנחמים, משפחה כנראה. ובכל הסביבה
רחשים, בכי והתלחשויות. על יד כמעט כל אחד מן הקברים היו
אנשים. פעילות והתרחשות. וכל המקום מואר באור בוקר רך, וכמה
ילדים בבגדים שחורים מתרוצצים... והשמש זורחת, והכל ברור
ומוכר. והוא, הוא עמד לפני קבר, קבר מסוים, קבר שהכיר- בקצה
בית הקברות. לפתע הוא קלט, הוא הבין, שמשהו לא בסדר- שוב...
איך הגיע הנה, לקבר הזה? באיזו דרך? ניסה לפשפש בזיכרונו,
אבל... כלום: הוא הלך בשביל הראשי, קרוב לכניסה לבית הקברות,
שמע את האיש משתעל, הסתכל אחורה ו... היה כאן, בקצה, ליד הקבר.
דבר מה לא הסתדר. משהו מבולגן, משהו...
נעץ מבט מרוכז בקבר שמולו. הוא הכיר את הקבר הזה... הכתובת על
הקבר הייתה מטושטשת. הוא העיף מבט מסביב לקבר, אך לא היה שם אף
אחד, אף נפש חיה. לבסוף החליט לנסות לקרוא את הכתובת. ניסה
להתקרב ולרכון אל הקבר, אך נתקל במשהו ומעד. ופתאום- פתאום הוא
ידע...
היה זה הקבר שלה, היחידה שאי פעם אהב. הדבר היחיד שרצה...
בחייו. הוא התהפך על גבו. תקרה לבנה. רחש של טלפונים, מחשבים,
עבודה... רחש מוכר. מה קורה לו?
"קרון, אתה בסדר? אתה אתנו?"- עוד קול מוכר. הכל מוכר כל הזמן,
מוכר אבל... לא מובן. עוד ידיד מהמשרד, שעזר לו עתה להתרומם.
"מה... מה קרה?" הוא שאל בקול לא יציב, מטושטש.
"נתקלת בכסא, ונפלת. אתה בסדר?"
"בסדר? לא. לא... אני לא בסדר. או... או אולי עכשיו כבר
כן..."
"אז כדאי שנחזור. יש לנו עוד המון עבודה לעשות עד שנגמור את
הפרויקט הזה, וכבר דחינו אותו מספיק."
מין תחושה תמידית של דה-ז'ה-וו... הכל מוכר, הכל ידוע. ויותר
מזה- לא חשוב. הכל לא משנה במצב הזה, ב... לימבו המבולגן הזה.
הם חזרו לשולחן העבודה, התיישבו, ובפשטות כזאת חזר ידידו
לעבודה:
"אז עדיין צריך למצוא פתרון לבעיה המעצבנת הזאת."
הוא הביט בעיניים תמהות, די אדישות, בשולחן המלא בניירות. חייך
לעצמו, וענה: "כבר פתרנו את זה..."
היה זה כעת תור הידיד להתבלבל: "מתי?"
"אני... אני לא זוכר. אבל פתרנו. פתרנו."
החל להסביר את הפתרון, בביטחון. אפילו היה די גאה בעצמו. אבל
עדיין היה משהו לא מסודר. כבר שקע בדיבורים והסברים, כשהבחין
בפתק- מוכר- על השולחן. הוא עצר, וקרא אותו בעיון- מסיבה, מחר
בלילה... והוא התחיל להבין. משהו... משהו לא מסודר. ושוב הוא
עמד בבית הקברות, מול הקבר שלה. הביט בו בקרירות. חשב שיהיה
מופתע, מבולבל, חסר התמצאות. כמו קודם. אבל, באופן מוזר, הרגיש
רק קרירות. וריקנות. הרגשה מוכרת כזאת. רגילה. הוא הביט סביבו.
עכשיו כבר ידע, כבר היה מוכן לזה. הוא חייך. הביט בשעון- 10
וחצי בבוקר. עדיין, די הרבה אנשים. אנשים. ואז נשא עיניו
לשמיים הצלולים, וחיכה. חיכה לראות אם זה נכון. אבל... כלום.
מה קורה לו? הוא חולם? אולי השתגע? אולי, אולי היא צדקה בקשר
אליו...
הוא החל לצעוד לעבר שער הכניסה. לא היה בטוח בדיוק היכן הוא,
אבל בכל זאת, ניסה להגיע לשביל הראשי. שוב שמע את השיעול המוזר
מאחוריו. הפעם- הוא התחיל להתעצבן. מה לא מסתדר כאן? מה?? מרוב
התרגשות- פלט בקול נזעם: "מה קורה לי?!"...
שקט. שקט במשך כמה שניות, ואז- התלחשויות מהדהדות... עכשיו היה
מבוהל. מולו עמד דוכן, עם מיקרופון. וכך, מרוגז, מופתע, הוא
עמד בחליפה מהודרת, מנופף מסמך כלשהו בידו, על במה מפוארת,
באולם, מול קהל גדול... מוחו החל לרוץ: היכן הוא? ניסה למצוא
רמז באולם. שום דבר. לא ידע מה להגיד. לא ידע מה לעשות. הביט
סביבו, שוב, בעיניים בולשות. מאחוריו התנוססה כרזה גדולה: "כנס
אורדרטק, ה-51". הוא הביט במסמך שבידו, ולאט לאט הבין, שוב,
היכן הוא. לפתע נעשה מודע לעצמו. הם בטח חושבים שהוא משוגע
לחלוטין.
"כן... סליחה, אני מצטער מאוד. אני... קצת חולה. באמת, מצטער
מאוד. אני אהיה חייב... לסיים עכשיו. סליחה." בחיפזון, כמעט
בריצה, הוא ברח מן הבמה והחל לרדת במדרגות. רץ יותר ויותר מהר,
בנחישות, רץ- ולא ידע לאן. פשוט רץ. ניסה לברוח מכל זה, להשאיר
את זה מאחוריו. אבל ממה הוא בורח? ואז באיטיות, או אולי פתאום-
הוא כבר לא הבחין, מצא את עצמו רודף. רודף אחרי משהו...
לבסוף השיג אותה. אישה לבושה בבגדים קצת מרופטים. הוא נגע בכתף
שלה, והיא עצרה והסתובבה- הם עמדו בשדה פתוח, עזוב. היא הביטה
בו בעיניים תמהות ומלאות רחמים, ולבסוף שאלה:
"מה אתה עושה כאן? מה אתה רוצה?"
"את יודעת מה אני רוצה... מה שתמיד רציתי..."
"בבקשה, טים, כבר עברנו את זה. בבקשה, תרפה. פשוט... פשוט לך,
טוב?"
"אני לא יכול... את, את תעזבי אותי, את כולם..."
"טים, די. זה חסר טעם. די."
"את חייבת להקשיב לי! את תמותי, ו-"
"שוב השטות הזאת? טים, איך הגעת הנה? ברחת משם? טים, ברחת
משם?"
"לא... לא, רק תקשיבי לי! אל תעשי לי את זה..."
"אני לא יודעת איך הצלחת למצוא אותי כאן, אבל בבקשה תחזור לשם.
הם רק מנסים לעזור לך... הם ירפאו אותך, באמת. ואולי אז..."-
היא השתתקה.
"אבל למה? למה עשית לי את זה? היינו כל כך מושלמים ביחד, אני
הייתי מושלם. כל מה שרציתי... למה?"
"תראה, טים, אתה בחור נפלא, באמת, אבל יש בך משהו שונה... אתה
מבין?"
"מה? מה לא בסדר בי? מה?!" טים הרגיש את כל התקווה שפעם הייתה
כל מהותו הולכת ואוזלת. אבל כבר לא ידע מתי "פעם" היה.
והיא השיבה לו את המילים שמעולם לא שכח: "אתה בסדר, אתה
פשוט... בסדר אחר. סדר שונה. יש לך... יש לך סדר משלך."
והוא הביט בה בעיניים תמהות, כמו תינוק שלא מבין למה לוקחים
ממנו את אמו. ובעוד המילים הכואבות מהדהדות בראשו, היה שוב
במקום ההוא, שבו עזרו לו, או לפחות כך הם טענו. והוא הרגיש
כאב, ריקנות, שמחה, זעם, מהולים זה בזה ומלאכותיים. אנשים
בוהים בו ברחמים, כמו חיית קרקס. מנסים להבין- להבין את הסדר
שלו. אבל לא מצליחים.
וכאילו חלפו השנים ברגע, שוב עמד בחשכה, ברחוב הדומם, מול השער
הגדול. הביט בו, במבט שיש בו מחוסר האונים, כמו כלב עזוב שאיבד
את דרכו. בהה בשער הסגור מבלי לחשוב או להרהר. כבר לא היה
מופתע או מבולבל. כבר לא הרגיש ריקנות. כבר לא ניסה להבין. כבר
לא רצה...
ולבסוף הגניב מבט למטה, לעבר המדרכה, אך במקומה עמדו שם פסי
המתכת האפלים. ובמאית השניה שנותרה לו, הוא שמע רעש גדול הולך
ומתקרב, והריח עשן...