גל כבר שמונה חודשים במזרח וכמעט שלא שמענו ממנו, אייל חזר
בתשובה ומגדל לו משפחת זאטוטים בשכונת מאה שערים, ניר מאושפז
בבית חולים לחולי נפש ואני, אני כותב עכשיו את הסיפור הזה,
הסיפור שלנו, הרביעייה שפעם הייתה בלתי מנוצחת. אחרי שנגלו כל
הקלפים והעבר חרוט עמוק בתוך הלב, נותר רק לספר את מה שהיה,
באמת.

"אחי, קלוט את הכוסית בשעה אחת עשרה! לא היית עושה לה?" גל
צועק לי באוזן, העיקר שגם הכוסית תשמע. טאקט לעולם לא היה מנת
חלקו של גל. אייל וניר יושבים מאחורה ומנגנים בגיטרה של אייל.
"נו מה אתה אומר?", גל שואל אותי, "שנסתובב וניקח אותה טרמפ?
נראתה מסכנה קצת, אולי צריכה איזה מושיע שיקח אותה לחוף
מבטחים..." גל המטורף הזה, זיונים לא חסר לו, אבל חלילה שיוותר
על הזדמנות, במיוחד כשהחרמנות שלו עולה לגובה שיא בזמן הקיץ
כשהבחורות לובשות כמה שפחות.
גל עושה פרסה ואנחנו עוצרים לכוסית בתחנת ההסעה. גל פותח את
החלון שלי ונותן לי מכה חזקה עם היד, רומז לי להתחיל לדבר איתה
מכיוון שהיא עומדת בצד שלי.
"לאן את צריכה?" אני שואל, והכוסית קצת נבהלת. "לאן אתם
מגיעים?" היא עונה, משחקת את המשחק שלה. "לאן שתרצי, מותק", גל
קורץ קריצה עמוקה וחושף שיניים לבנות וחיוך הורס. הכוסית
מתכופפת ונשענת על החלון שלי ולי רק נשאר להביט עמוק אל המחשוף
שחושף הרבה מעבר למה שאפילו התחלתי לדמיין. "האמת היא שחברות
שלי תקעו לי ברז ואין לי יותר מידי מה לעשות", הכוסית עונה,
והעניינים מתחילים לזוז לכיוון מאוד מובן. "אז יאללה, בואי
איתנו אנחנו בדרך לים", גל עונה ובינתיים אייל וניר מצטופפים
בכעס מאחורה, רק עד הרגע שהכוסית מתיישבת לידם ופתאום כולם
משתתקים.
גל ממשיך לנסוע, ברי סחרוף ברקע והמזגן על הרמה הכי גבוהה.
"אני אייל, נעים מאוד", אייל מציג את עצמו ראשון לכוסית חסרת
השם עדיין. "שלום אייל, אני עדי", עונה הכוסית שמעכשיו ידוע
שמה אז מעתה אקרא לה בשמה. "עדי מותק, לידך יושבים אייל וניר
המסטולים ולידי יושב הגבר שבגברים, ליאור." גל מציג אותנו
כמובן, ומיד ממשיך, "ואני, חמודה, אני גל. ורק שתדעי שזה הטוב
לב שלי שעזר לך לתפוס טרמפ איתנו כי כולם פה מה זה יבשים
ומגעילים ורק אני חשבתי כמה חם בחוץ ובטח כל מה שאת רוצה זה רק
לשבת קצת במזגן. אז אם את רוצה להודות למישהו, תדעי למי לתת פה
קרדיט, טוב מותק?" גל מבהיר פה עניינים וכוונות. היא שלו
ושיהיה ברור כאן לכולנו. עדי מחייכת ומחליפה מבטים עם גל
במראה.
הנסיעה הלאה עוברת כמעט בלי דיבורים. אנחנו מגיעים לים כעבור
כמה דקות וגל, במיומנות שמתאימה כל כך לו, מוביל אותנו לחוף
מבודד ושקט. לוקחים נשימה עמוקה מהקור של האוטו ופורצים החוצה
לחום הלוהט. תוך כמה דקות כבר סידרנו לנו מקום להשתקע. אייל
וניר תופסים את המטקות ראשונים ואחרי טבילה קטנה במים מתחילים
את הטורניר. נשארנו שלושתנו שרועים על השמיכה על החול הלוהט.
גל פותח ב"סמול טוק" עם עדי ואני מהר מאוד מרגיש לא שייך. לוקח
את הרגליים ועושה לי טיול שקט על החוף, מידי פעם קופץ למים
להצטנן מהחום המעיק. אני הולך לפחות קילומטר ופתאום נזכר
להסתובב חזרה אל החבר'ה. אחרי כמה דקות אני חוזר. אייל וניר
כבר עם השש-בש על השמיכה וגל ועדי לא נראים באופק. "איפה הם",
אני שואל את ניר ואייל. הם מושכים בכתפיים ואחרי דקה אייל תוקע
בי מבט מלא קנאה ואומר, "איפה הם, ליאור? כמה תמים אפשר
להיות..."
אני נשכב על החול ושם חולצה על הפנים שלא יבער יותר מידי.
כנראה שנרדמתי, כי כשפקחתי שוב עיניים, שכבו לידי גל ועדי,
שכנראה חזרו להם מהעניינים שלהם. בלי למשוך הרבה תשומת לב, אני
מנסה לקום משם וללכת, אבל עדי קולטת אותי קם ומיד מתנתקת מגל
ומתיישבת. "לאן אתה הולך?", היא שואלת-אומרת. "סתם, אל תפריעו
לעצמכם, אני אלך קצת למים", אני עונה. "אני יכולה לבוא איתך?"
עדי שואלת. אני מסתכל עליה מופתע ומעביר במהרה את המבט אל גל
ובחזרה אליה וכך חוזר חלילה. נראה לי שהם מסתלבטים עליי ואני
מתחיל ללכת בלי לענות. "חכה רגע, שאלתי אם אני יכולה לבוא",
עדי מתעקשת. אני מסתכל על גל במבט של שאלה. גל מחייך אליי
ומהנהן עם הראש. "טוב", אני פולט, ועדי קמה ומשתרכת אחריי על
החול.
המים קרים ובשניות הראשונות זה כואב וקשה לנשום. עדי מהר מאוד
נצמדת אליי ומפה לשם אני כבר עם הבגד-ים עד הברכיים ועדי בלי
תחתונים. אנחנו עושים את זה במים וגל צופה בנו מהחוף. כולי
אדום ומתנשף ואני כל כך לא מבין את מה שקורה כאן. עדי לוחשת לי
דברים באוזן שאני בכלל לא מתאמץ להבין. אחרי כמה דקות שאנחנו
נרגעים במים, אנחנו יוצאים באדישות ונשכבים בחזרה על השמיכה
לצד גל. עדי איתנו ואני מפחד להסתכל לגל בעיניים.
ניר ואייל חוזרים מאיפה שהיו ומתיישבים לידנו. הם מדברים
ביניהם בהתלהבות גדולה על איזה סרט חדש בקולנוע, ואחר כך נוצרת
דממה מעיקה. אחרי כמה דקות עדי חותכת אותה ואומרת, "תחזירו
אותי הביתה, משעמם לי." גל מרוצה מהקביעה של עדי ואנחנו תוך
כמה דקות כבר בתוך האוטו הממוזג, בדרך הביתה.
הורדנו את עדי בבית שלה בתל אביב והמשכנו הביתה לרעננה.

הבאלאגן התחיל שמונה ימים אחרי אותו יום. היה יום ראשון,
וקיבלתי טלפון מגל שהוא חייב לדבר איתי על משהו דחוף. התקלחתי
והתארגנתי וכעבור חצי שעה הייתי אצלו בדירה. "מה קרה?" אני
שואל כשהוא פותח את הדלת. "אנחנו עמוק בתוך הבוץ אחי, עמוק
עמוק שאתה בכלל לא מבין!" גל נשמע היסטרי יחסית לאדישות
התמידית שלו. "מה נסגר איתך, גל?" אני שואל, וגל מושיב אותי על
הספה ומתחיל לדבר מהר. הכל נשמע לי כל כך הזוי ומטומטם ואני לא
מאמין שזה מה שגל מספר לי עכשיו.
הכוסית מהים ביום שבת לפני שבוע... תביעה בבית משפט... אונס...
שיתוף פעולה שלנו... צו מעצר... הכל מתערבב לי בראש.
ומאותו יום חיינו הפכו לסיוט מהלך.
עדי תובעת את גל על אונס, ואותנו על שיתוף פעולה והסתרת מידע.
אותי היא משום מה מוציאה מהעסק. כאילו שמה שעשינו בתוך המים
בכלל לא קרה. היא מתמקדת בגל, טובחת אותו בבית המשפט, מאשימה
בנגיעות וחדירות שלא ברצונה. אני מת להעיר את כולם מהחלום שהם
חיים בו ולצעוק שהיא משקרת, שהיא נימפונית בת זונה שרוצה לעשות
קצת כסף על חשבון זיון שלא בא לה עליו בדיעבד. אבל אי אפשר,
ואני יושב בבית המשפט עם הפאקינג חליפה שהעו"ד המליץ לנו
ללבוש, ובלי להתאמץ בכלל הכוסית זוכה ואנחנו מקבלים פסק דין:
בית כלא. גל מקבל 4 שנים בפועל ואנחנו רק שנה, על הסתרת מידע
וכוונות.
מפרידים בינינו וכל אחד נשלח לכלא אחר בארץ. הזמן עובר עליי
בכעס ומרירות שאין כמותם. כל יום עובר במוחי רעיון אחר של נקמה
בכלבה הזאת שקרעה לנו את החיים ומחקה לנו את העתיד. אני מעביר
את הזמן בפרופיל נמוך ובכל יום משחזר את מהלך אותו יום ארור
בים, אחרי שאספנו את עדי בלי לדעת מה מחכה לנו. אני כועס כל כך
על כל העולם ועל חוסר הצדק אך במיוחד אני חושב על גל. בקרוב
כבר אשתחרר אבל לגל ישארו עוד שלוש שנים! שלוש שנים ארוכות
ותיק פלילי תחת הכותרת אונס. לפחות אייל, ניר ואני לא מואשמים
באונס, רק בהסתרת מידע. ליבי יוצא אל גל והקשר היחיד שיש לי
איתו הוא דרך אמא שלי שמספרת לי איך הוא מסתדר. אני גם שומע על
אייל וניר דרכה. היא מספרת שהכלא הוציא לניר מחלות פסיכוזיות
שכנראה היו בו תמיד, והוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש. אייל
לעומת זאת מתחיל ללמוד בתורה לאחר שהרב של הכלא רואה בו תלמיד
חכם ומחליט להחזירו בתשובה לחיי המצוות.
וגל, גל נהיה מת מהלך. אמא שלי מספרת לי שאין עם מי לדבר. זה
לא אותו גל המצחיק, החבר הטוב של כולם. הוא נכבה ולא מתקשר
כמעט עם אנשים. היא מספרת שכל הזמן הוא רק מבקש סליחה מאיתנו,
מבקש סליחה ומתחיל לבכות. בכל פעם שהיא מספרת לי עליו אני
מתעצבן מחדש. שעדי תבקש סליחה, הבת זונה! דפקה לנו את החיים כי
בא לה, וגל צריך להצטער על זה? הזעם מחלחל בי עמוק ואני מת כבר
לפגוש את גל.

עברו 10 חודשים וכולנו, חוץ מגל כמובן, מקבלים שחרור מוקדם
מהרגיל.
אני יוצא מהכלא ונוסע מיד לבקר את גל. חודשים חלמתי על הרגע
הזה. אני חייב להוציא אותו מזה, ואני יודע שרק אני מסוגל.
אני מגיע לחדר הביקורים ומחכה בסובלנות אין קץ לסוהר שיביא לי
את גל. הוא מגיע שפוף ומתיישב מולי. אני מוציא סיגריה ומדליק
עוד אחת בשבילו אבל גל מהנהן בשלילה בראשו ולא מעז להסתכל לי
בעיניים.
אני מתעלם מהשביזות שלו ומתחיל לדבר בלהט על התכניות שלי
להוכיח את חפותו של גל ושלנו ולמחוק לנו את הפרק הרע הזה
מהחיים שלנו. גל בקושי מדבר ובסופו של דבר אני צועק עליו
שייתייחס, שיגיב, שיגיד לי משהו. אחרי דקות של שתיקה הוא מישיר
אליי מבט ומתחיל סוף סוף לדבר, "היא נמרחה עליי מהרגע שהלכנו
לבד הצידה. נישקה אותי בחזה ובצוואר ונראה שידעה טוב מאוד מה
היא עושה. אני בינתיים נגעתי בה והיא לא הוציאה ציוץ. אחרי כמה
דקות כבר הייתי לוהט והייתי בטוח שהיא גם. הורדתי ממנה את
התחתונים. היא ידעה טוב מאוד מה היא עושה, אבל ברגע שהתחלתי
לחדור, היא עצרה אותי וביקשה ממני שאפסיק, שהיא לא רוצה ושהיא
מתחרטת. אני הייתי בטוח שהיא עובדת עליי, שזה סתם הקטע שלה
כנראה. הייתי כל כך בתוך זה ונכנסתי אליה בחוזק ותוך כמה שניות
כבר גמרתי. היא כל הזמן רק לחשה לי באוזן דברים שבכלל לא
יכולתי לנסות להבין. לא חשבתי שכל הקטע שלה ברצינות... אחר כך
כשחזרנו לחוף והיא הלכה איתך לים, הייתי בטוח שמה שהיה מקודם
היה סתם, כי הנה, עובדה שאיתך היא הולכת ולפי מה שראיתי לא ממש
דיברתם במים..." גל המשיך לדבר ואני שתקתי, "שלושה ימים אחר כך
היא התקשרה אליי הביתה. השיגה את הטלפון איכשהו. היא הייתה
מאוד מדויקת. העמידה לי עובדות והשאירה לי שני תנאים: או אני,
או אתה. אחי, אני לא אנסתי אותה, אתה יודע את זה. וגם אתה לא.
היא מטורפת, היא מטורפת..." גל התחיל לבכות ואני כיביתי את
הסיגריה ונעמדתי. בלי שלום ולהתראות יצאתי מהחדר ומהכלא
ונסעתי.

את כל העניין חשפתי, התקשורת אכלה את זה כמו כלב, ועדי, הייצור
הנתעב הזה יושבת בכלא עכשיו על שקר לבית המשפט וסילוף עובדות
קיימות.
גל השתחרר אחרי ישיבה של 16 חודשים יותר מידי בכלא, וכבר שמונה
חודשים שהוא במזרח וכמעט שלא שמענו ממנו, אייל חזר בתשובה
ומגדל לו משפחת זאטוטים בשכונת מאה שערים, ניר מאושפז בבית
חולים לחולי נפש ואני,
אני נהייתי סופר...