א. החדש של מאיר שליו
מה? כן, עכשיו גמרתי את החדש של מאיר שליו (שתיקה קשובה) אה...
פונטנלה, משהו כזה, כן, מצויין (שוב שתיקה). על מה זה? אז
תקשיב טוב טוב: זה על כמה דורות במשפחה אשכנזית שגרה, תקלוט,
בכפר ציורי בעמק יזראל, והסיפור מגולל את קורותיהם לאורך
השנים. תאמין לי, גאון השליו הזה, גאון. לא, אתה לא יכול, אמא
שלי קוראת את זה עכשיו.

ב. ביקורת בונה
החדש של מאיר שליו הוא רומן רהוט, מלא במטעמים לשוניים, בנוי
לתלפיות ומרתק מתחילתו וכמעט עד סופו. הבעיה היחידה היא שבאותה
מידה יכולתי לקרוא כל רומן אחר שלו ולעבור את אותה חוויה
בדיוק:
צקצוקי לשון לנוכח מטאפורה מוצלחת, אנחת סיפוק למקרא שורה
מדוייקת על אהבה, חיוך עגלי כשהגיבור משלים בנחת נוסטלגית עם
השגיונות של אישתו, של הדודות ושל החיוואי. בקיצור, שליו הפך
להיות ג'ון גרישם של הרפת והמסיק.

ג. איפה טעינו?
מאיר שליו ממחזר. נכון, כל יוצר נדבק לאותם נושאים - אהבה,
מין, דימוי עצמי (זהו בעצם), אבל זה כבר מוגזם - אותם שטיקים,
אותה תפאורה, אותם מהלכים עלילתיים. ולא מדובר פה במתבגר
מבולבל עם דיו על השפתיים אלא בוטרן מנוסה ומצולק עם יכולות
מוכחות שיכול להרשות לעצמו להתנסות, להעיז, להשתנות. אבל לא.
מאיר שליו נח על זרי דפנה. נח על זרי דפנה? את הנחירות שלו
אפשר לשמוע עד נהלל ( נהלל? התכוונתי ל... אה... קריית ים).
למה? כי אין לו מתחרים. עוז? כמה אנשים יקראו ספר של 600
עמודים על היריבות בין קלוזנר לעגנון והילד שבינהם. בולי? הוא
כותב על ערבים.
גרוסמן? הסיפור על הכלב והקרחת אחלה, אבל מעט מאוד אנשים
מוכנים להתמודד עם המלמולים היידיים של אנשל וסרמן. מאיר השתלט
על הנישה של הסופר-האיכותי-אך-הקל-לעיכול הנחשקת ואין בלתו.

ד. ויוה לה רוולוסיון!
שמתי לב שכל הסופרים האלה בני איזה מאתיים שנה. הם בישורת
האחרונה, פיניטו, מהם לא תבוא הבשורה. מה, אין סופרים צעירים?
וואלה יש. רק אנחנו כותבים בשפה רזה על החברים שלנו - אחרי
הטיול, לפני החתונה, גרים בגוש דן וצורכים סמים קלים. סתם, אני
מכליל, חלקם גם עושים תואר במשהו. דיכאונות, מי אני, מה אני,
ידה ידה ידה.
מי יושיענו? איפה גיבור העל הספרותי שיחזיר עטרה ליושנה?

ה. אנשים לא יאהבו את הפיסקה הזאת (אל תתנצל, דביל).
אז מה צריך כדי לבשל מאיר שליו חדש? אוצר מילים? יש לנו אוצר
מילים של משחת שיניים. בניית נראטיב? אה... מה זה? פריסת
העלילה על מאות עמודים? אני אפילו לא מסוגל לראות שני קליפים
ברצף. תיאורי נוף וצומח?
טוב, אנחנו יודעים מה זה קנביס, אבל... פסיכולוגיה בגרוש
ואבחנות על טיבה של אהבה? דווקא עם זה נראה לי שנסתדר.

ו. אל תיתן להם דגים, תן להם חכה!
לסיכום, אחרי שלמאיר שליו ימאס לכתוב או שאיזה פר שרולה יבעט
לו בראש, לא יקום לו יורש ולילה ספרותי ירד על העמק הירוק
והארץ תמלא בילדים בני 18 עם שחור בעיניים, שאיבות קיבה
שבועיות וארסנל לשוני של חמש עשרה מילים. ברררר...
וכדי לא לסיים בנימה פסימית, וכדי להכחיש את כל הפיסקה הקודמת
אקום ואעשה מעשה! אני מציע לכם לכתוב  את הרומן הבא של מאיר
שליו - ככה נחסוך לו את העבודה, ואולי הוא ינסה משהו חדש, אולי
רומן על גילדת הבורסקאים בפריז של המאה ה- 15.
על העטיפה האחורית יהיה כתוב:
"דוד לשם הוא צלם מזדקן, גרוש + 1, הוא עסוק בעיקר בצילום
פיגועים
בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב ביום ובשתיה לשוכרה בלילה.
בוקר סתווי אחד, הוא מקבל טלפון מגרושתו שנשארה בכפר - אבא
שלו
חטף שבץ. בדרך צפונה אל שדות ילדותו הוא נזכר בדודה רוחמה שלא
אמרה את האות ב', בשכן לזרוביץ שהתחתן עם כבשה ובאהבה הגדולה
והלא פתורה שהשאיר מאחור בעמק. רומן נפלא על אהבה, זיכרון ומה
שבינהם."
 
אתם מוזמנים להרים את הכפפה.
בין המשתתפים יוגרל רם אורן.