עיניים אלו במזמור לוהט פארתי,
זו הדמות, הים, המצח,
שהפרדוני מעצמי לנצח,
שבגללם הייתי מתבודד.
זה השער המאיר כפז יוקד,
זה השחוק של בת מלאך,
על רוך שפתיים,
אשר הפכו ארץ לשמיים.
אוי, עפר ואפר הם כעת.
ואני עוד חי בכאב וצער,
אתע בודד מאז כבה אורי.
שקעה שמחת חישקי כשקוע סהר,
כאוניה טרופה בלב הסער.
רק הקינה תעיר את כינורי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.