באביב נירהב רוח קודרת,
כגרזן הבוקע עץ.
הכורע על ריצפת אבן,
וברעש מזעזע מתנתץ.
כאביר על סוס מזדקן,
שרגלו ממכשול מועדת.
דוהר אל מרחבי האין,
לעבר לביקתה מבודדת.
משם לקלל להתלונן לילל,
ליבב לצעוק לזעוק למלמל.
אל אויב סמוי הנחבא בתוכו,
מהעץ הכורע ניסרו ארונו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.