[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יגאל ערב
/
מי שהלך

מי שהלך בגיא צלמוות- יודע.
הוא כבר ראה את המראות האלה,
כבר שמע את הקולות.
וכשהרוח ילל בפראיות מתוך הדממה הבוערת
שרב נפל
ולא חדל מנפול.
הוא כבר שמע את הדממה
לוחשת במקצב מרתיח
משננת שוב ושוב:
"לך! חזור!
לא תמצא כאן
את שחיפשת
רק תרדמת
ודממה."
הוא כבר הביט בשמיים, ולא מצא אור.
כבר ניסה להלך- ושקע.
כבר ניסה להבין במה שקע-
וכשהשקט אזל ולא נשאר דבר
כבר ניקר עיניו בסביבה.
רבבות רבבות היו שם שכובים,
לכודים בדממה נוראה.
ריח של טחב לחלח את אפו
פשה בכל העולם,
ריח שרוף של מה שהיה
אוצרות גנוזים במרחק.
יובש עליון שנכנס בו אז
שטף אותו בחימה
גרם לו לחשוב על רגעים אבודים
על זעקות מן האדמה.
זעקות איומות שלא שמע כמותן
על עושק ורצח ודם
זעקות שבעוצמה אדירה התפרצו-
נסקו לתוך הדממה.
ומשם ניסו לחלחל לרוחות
להקיף את כל העולם.
הם לא ידעו שהצחיחות השקטה-
חזקה היא אפילו מהם,
שהשחור מסביב הוא חושך,
שלוכד- ולא משחרר.
וכשהעשן התפזר והערפילית עלתה
שמע שוב קול מן האדמה
קול שעוקץ, ודוחף ולוחץ
קול שלא חדל להסתנן.
לתוך מחשבותיו הוא הצליח לחדור,
ולא חפץ עוד לצאת:
"לך! חזור!
לא תמצא כאן
את שחיפשת
רק אפלה
ונכר."
וברטט החלל שסביב סביב
השתהה שוב על צעדיו
כבר לקח עוד מבט חטוף בקרקע,
בקור ובנכר.
צינה ששברה כבר אלפי נשמות
עברה בו לפתע פתאום,
ירדה על ראשו כמטר רענן-
האדמה יעדו.
כי לנגד עיניו נגלה העתיד
שניפץ את אמיתות העבר,
שהחריב את התו היחיד, הבוהק,
שהיה פעם ניגון נשגב.
על גבי טרשים יבשים ושורטים
על גבי אדמה חרוכה
רצוצים היו אותות אחרונים
עצמות חסרות נשמה.
נאכלות שכבו שם, פזורות
מתפוררות בנצח המר,
כזרדים יבשים שעברו כבר דורות
מאז נשרפו ואינם.
הוא כבר שם ליבו הרוטט לכך
שהיו הן מפורדות.
נשתכח כבר האופן האציל
שבו פעם, אולי,
היו מחוברות.
כבר הספיק לעצום את עיניו
פעמיים או שלוש
להרגיש תקווה מפעמת, שהנה
והכל ישוב לסורו.
רק יכבה את עיניו ויחשוב מחשבות
על דרכי העבר האבוד
והנה כשיפקח- מואר העולם
שופע חיים בתוכו.
אך הנצח המר שוב ערער תקוותיו
כשפקח את עיניו וציפה
כי מן אשר ראה ושמע
ידע- שדבר לא השתנה.
מצמץ שוב ושוב, ניסה וניסה,
רצה לגלגל חזרה
אך בסוף נאלץ לעמוד, להקשיב
חסר אונים, וכבר- חסר תקווה.
לשמוע את לעג הנצח המר
שצוחק לו, קר ואכזר,
שיודע שאין מי שיוכל לו
כי אין שררה מעליו:
"לך! חזור!
לא תמצא כאן
את שחיפשת
רק אפר
ודם."
עיניו נפערו כבר ורעד עבר
שקשוק של אלפי אברים
כשצליל נקישה ידוע ומוכר
נשמע בין הצללים הקרירים.
ניסה לצעוד ונכשל
דרך ומעד
ושבר, ברגע מהיר אחד,
את מה שהיה מתחתיו.
כבר התכווץ לשמע הצליל,
ניסה לדחוף ולשכוח,
כילד פעוט וסביבו נחשים
לא יכול לברוח.
הצללים כבר עטפו, כבר סגרו מעגל
היו נחושים ובוטחים,
כמו חוט של עשן סמיך ודקיק
היו לתוכו חודרים.
וכשניסה כבר לצעוק, לזעוק לעזרה
אך שרוי בשיתוק מדהים
הרגיש את שלא הרגיש עד עתה
הבחין במחזה הדמים:
היה מחלחל מכל הצדדים
שוטף ומטביע הכל,
מן הרקיע ירד כטיפות זעירות
ניצוצות קטנים אין ספור,
כפתיתי שלג המנסרים את האוויר,
נוראים בבוהקם האדום.
מן האדמה נשטף בפרץ איום,
כיסה את כל כולה,
כלבה רותחת מלוע הר געש,
מפלסו כבר עלה ועלה.
הוא כבר התכסה בדם
כף רגל עד ראש,
כבר צף היה בתוך האימה
בתהום האדומה.
המקום בלבו שפעם נשמר
לתקווה, ציפייה, נחמה,
נמלא במחשבות אחרונות, אפלות
בריקנות שחורה.
הגיא כבר נמלא מפה לפה
בתוהו של חושך ודם,
דבר לא נותר עוד שלא היה
קרח, יובש, נכר.
וכבר עלה בידו למצוא לו
פינה אפלה וקטנה
התיישב במורא והנהן בראשו,
השקיף על הכיכר.
הביט לשמיים ופרש את ידיו,
בעיניו שוב ניצוץ של תקווה,
פנה אל מה שגדול מהכל,
לכוח עליון ביראה.
כבוד מזועזע נשמע בקולו
כשמלמל תפילתו אל על
ידע שאם רק תישמע תפילתו
אולי ישוב הגלגל.
אולי שוב יואר המקום
במיליון ניצוצות קטנים,
אולי יפנה האופל מקומו
לגאולה הלבנה.
זמן רב כבר ישב כך, הוחיל,
זה כל שיכל לעשות,
הבדידות והחושך השיגוהו בסוף,
לבסוף- חדל מתפילתו.
שתק, דרוך, נשא עיניו,
חיכה וחיכה וחיכה.
קול לא נשמע, ולא מענה-
השפיל עיניו לאדמה.
הזדעזע מעט מן הרוח הפראי,
ראה שוב את הנצח המר.
ימשיך לצפות עד קץ הימים,
עד שיענו דבריו.
וכבר זמן רב עבר, דקות אין ספור
ופתע- קול אדיר וגיבור,
והגיא נהפך, התערפל, התבלבל,
נבקע, זועזע כולו.
אדמה נשברה, דם זרם,
הכל התעורר לחיים,
ורוח חדשה, נוראה,
נושבת בכל האפיקים.
והוא כבר חשב שהכל ישתנה,
הכל יתחדש ויחיה.
שעצם אל עצמו יקרבו, ינקשו,
שיעלו בשר וגידים.
שיקרמו עור, שתיכנס בהם
רוח חיים.
שתבוא גאולה, תתקיים נבואה,
שהוא- הוא ירקיע שחקים.
שידאה מעל לגיא החדש
ויראה כיצד הכל השתנה:
שדות ירוקים, ציפורים מצייצות,
עבים לבנים, אדמה פורייה.
שרוח חיים מפעמת בכל,
עצים, פרחים, בני אדם.
בעיניו כבר נראה הזוהר הזה,
שכבר חלף מן העולם.
אך הקול האדיר כבר הטיח כלפיו,
כציווי בל יעבר,
כשגרם לשמיים ולכל צבאם
לסטות ממקומם הנכון:
"לך! חזור!
לא תמצא כאן
את שחיפשת
רק אבל
ושכול"...
מי שהלך בגיא צלמוות- יודע,
יודע שלשם- לא יחזור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ולמה לי לכתוב
סלוגן? כדי
שכשאתדפק על
דלתות גן עדן
וישאלוני: "מה
עשית בחייך?"
אוכל לומר: לא
הרבה, אבל כתבתי
סלוגן לבמה?


עגמומית ביום
מהורהר


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/01 16:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יגאל ערב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה