אחרי המון זמן של חיפושים היא מצאה אותה. מין תיבה כזאת "אלק
עתיקה". כזאת שהיא קנתה לפני כמה שנים בשוק הפשפשים. כשהיא
קנתה אותה היא חשבה שזה יהיה קישוט מאוד יפה לחדר ה"מגניב"
שלה....
כמובן שאחרי שבוע היא שמה אותה בצד, אחרי חודש העבירה אותה
חדר, ובניקיון היסודי הבא כבר העבירו אותה לבוידם.
עכשיו היא חיפשה אותה. אחרי המון המון זמן שהיא לא חשבה
עליה...
היא לא יודעת מה יש בה בדיוק שמושך אותה אליה... מין קסם כזה
מיוחד. הרבה פעמים יצא לה לחשוב עליה, אבל לא היה לה כוח לחפש
אותה. עכשיו, כמה ימים לפני הסוף, היא החליטה לחפש אותה.

שם, רגע לפני המסע החדש, היא רוצה לקחת אותה. לשים בה זכרונות
קטנים שיזכירו לה כל מה שקרה, כל מה שהיה.
היא יודעת שלא הכל יהיה טוב שם, אז היא רוצה לכסות על זה. לקחת
רק את הזכרונות הטובים. לשכוח את הרעים. שבעוד 30 שנה שהיא
תפתח, לא יהיה זכר לצלקות שאולי כבר יגלידו.
זה יהיה רע, היא יודעת, ולכן היא רוצה לעשות הכל שלא לזכור.
היא מכננת מנגנוני הגנה עוד לפני שקרה משהו.

התיבה הזאת כבדה. כבדה מאוד. היא בכלל לא בטוחה שהיא תוכל לקחת
אותה. היא חייבת לקחת אותה. אחרת לא יהיה לה במה לזכור. אבל זה
כבד לה. היא חושבת להשאר ביחד עם התיבה כאן, אבל זה לא אפשרי.
היא צריכה לצאת, ואו שהתיבה תכביד עליה מעכשיו, או שהיא לא
יודעת מה היא תעשה.

בתרמיל שלה אין לה מקום לזה. היא גם לא תוכל לקחת אותה ביד.

היא רוצה לשים בה קצת שמש, וקצת חיוך, קצת אויר, וקצת חברות.
היא רוצה לשים אולי ילדים שרים, וציורים מקושקשים. היא רוצה
קצת מרחב וקצת אהבה (ממש קצת אהבה... לא צריך יותר מידי)

היא יודעת שאם היא לא תקח אותה, היא לא תוכל לזכור. כלום, שום
דבר. אולי רק את הדברים הרעים.

רק רוע, ואנשים מעצבנים, ויכוחים ומריבות וכעסים. אפור, הרבה
אפור, שכמעט-כמעט שחור, וגשם, שונאה, ורחובות מלאים בגרפיטי.



היא רוצה לזכור מה שהיא רוצה. וזה לא מצליח לה, ואפילו תיבת
הזיכרון שלה, יותר מידי כבדה.