(למיכה)

הוא נולד באותו היער שבו נולדו כל האחים שלו, וההורים שלו,
והסבים והסבתות שלו.

הוא אהב לשבת מתחת לעץ שבו ההורים שלו נפגשו לראשונה. באותו
המקום שבו אמא שלו ילדה אותו. הוא היה מיוחד. שונה מכל השאר.

כל בוקר אבא שלו היה מעיר אותו ואת אחיו עם שאגה נוראה, והיה
מאיץ בהם להתחיל את יום הציד. אז הם היו קמים, שוטפים את פניהם
בנהר מהר מהר, אוכלים את שאריות הזברה מאתמול, ויוצאים לדרך.

בעוד אחיו היו רצים ומתחרים ביניהם מי יצוד את החיה הכי גדולה,
הוא היה הולך לסוף היער, מסתתר מאחורי העצים הגדולים, וצופה
בשקט בשקט על משפחת אדמי. הוא היה מוקסם כל יום מחדש מהאהבה
הגדולה של אמא אדמי לילדים שלה ולבעלה. כל בוקר היא היתה מעירה
את ילדיה הקטנים בנשיקה, מכינה להם חביתיות טריות שהכינה לפני
שהם קמו, מכינה לבעלה כוס קפה חם ושולחת אותם לבית הספר.

לפני לכתם היא תמיד דאגה לחבק אותם חזק-חזק ולנשק אותם נשיקה
קטנה קטנה על המצח.

הוא ראה את כל זה וכל כך קיווה להיות יום אחד חלק מהם. לחבק
אותם חזק חזק, ולנשק נשיקה קטנה על המצח. הוא כל כך נקשר
אליהם, ודומה כי הוא ידע עליהם הכל. אבל דבר אחד הוא ידע: אבא
אדמי אסר על הילדים שלו להתקרב אליו ואל בני משפחתו. הוא לא
ממש ידע למה, אבל נראה לו שיום אחד הוא שמע שסבא שלו אכל
(בטעות! הוא יודע שזה היה בטעות! הרי סבא שלו היה כל כך
נחמד...) את סבא של אבא אדמי.

הוא ניסה לחשוב על דרכים איך להתקרב אליהם, אבל כל פעם שהוא
כבר חשב שהוא מצליח, הוא היה צריך לחזור הביתה, ושוב להראות
לאבא שלו  שיום שלם של ציד עבר והוא לא צד כלום.

אבא שלו היה מאוד מאוכזב ממנו. הוא גידל כבר 7 ילדים למופת.
כולם ציידים בני ציידים. הוא היה גאה שהוא הוריש להם את המבט
האימתני, את זוית הפה הגורמת לכך שריר יטרוף משפתיהם כל הזמן.
גופם היה שרירי וחזק והם הלכו אימים על כל מי שהם פגשו. (כן...
גם על אמא שלהם לפעמים... אבל באמת בטעות!!!). רק עם אחד הוא
לא הצליח. האחרון יצא לו "רגיש" כזה. שבוע הצייד הכי משגשג
שהיה לו אי פעם הוא קטיפת 5 זרי פרחים לכבוד יום האם, ופעם אחת
הוא אפילו שמע אותו מבקש סליחה מנמלה אחרי שהוא דרך עליה.

אבל לו לא היה אכפת. "שיתאכזב" הוא אמר בליבו. הוא לא רצה
לחיות חיים של צייד או של אימה. הוא רק רצה לחבק חזק חזק את
הילדים של משפחת אדמי. (ולתת להם נשיקה קטנה על המצח)

אז הוא החליט על טקטיקות שונות שבעזרתם הוא יוכל לכבוש את
ליבם. הוא היה מניח זרי פרחים, ואוסף להם צבים. ויום אחד,
כשהוא שמע שהם רצו לבנות בית על העץ, הוא כרת להם עץ, שהם לא
יצטרכו ללכת רחוק מידי.

משפחת אדמי לא ידעו מי זה ה"מעריץ" האלמוני שלהם אבל ככל שהזמן
חלף הם רק יותר ויותר הסתקרנו.

אז הם החליטו לעקוב לילה לילה, והנה, באחד הלילות הם ראו אותו
מתקרב. הם פחדו כל כך, שהם צרחו צרחה כל כך גדולה, הוא ברח על
נפשו, ובכה שלושה ימים ושלושה לילות. כשהוא סיים לבכות הוא שוב
הלך לבית, והם שוב צרחו. ככה הסיפור נמשך עוד ועוד פעמים, עד
שהוא החליט נמאס לו כבר לבכות, והוא באמת בדק, ושק הדמעות שלו
כמעט התרוקן לגמרי, אז הוא החליט שבפעם הבאה הוא לא בורח, אלא
מניח יפה יפה את הפרח שכבר שוכב אצלו ארבעה שבועות (ואם הוא
היה יודע מה זה לנבול, אז הוא בטח היה אומר שהפרחים שלו נבלו
ממזמן).

ומשפחת אדמי מצידה, כבר ראתה שכבר הרבה זמן עבר, ושום מתנה לא
הגיעה. הם התחילו לחשוב שאולי הוא בעצם קשור למתנות. אבל איך?
ולמה? ומה? ומו? וכל כך הרבה שאלות, עם כל כך קצת תשובות.

אז הם החליטו לתת לו הזדמנות, ובפעם הבאה שהוא יבוא, הם לא
יצעקו, ולא יצוורחו, ולא יעשו שום פעולה הקשורה בהרמת
הדציבלים.

וכך היה. הוא נגש לביתם, והם עקבו אחריו, ולא העיזו להגיד
מילה. וכשהוא עזב, הם ראו זר פרחים נבול, עם פתק מצורף "סליחה
שהפחדתי אותכם. אני".

אמא אדמי החליטה שבפעם הבא שהוא יבוא, היא תזמין אותו אליהם,
ותיתן לו לשתות קפה חם (עם אופציה לשוקו) והם ישבו וידברו
ויצחקו.... וזה אכן קרה. אמא אדמי הזמינה אותו להכנס, אבל הוא
לא ממש יכל (בכל זאת, הבית לא הותאם לכניסה של דובים), ואבא
אדמי, עם כל הצער והכאב על סבא שלו, הוציא את השולחן החוצה,
פרש מפה ופרס חתיכת עוגה.


"אז מה אתה בעצם רוצה?"
"כלום ממש... אני פשוט אוהב אותכם מאוד, ורציתי רק לחבק אותכם
חזק חזק"
"זה בסדר, אתה יכול לחבק אותי" ענה הילד הקטן לבית אדמי.
אז הוא נגש, וחבק את הילד הקטן חזק חזק, וחבק וחבק וחבק, והילד
נעשה כחול, וסגול, והוא צעק שיעזוב אותו, כי הוא לא יכול
לנשום, אבל אף אחד לא שמע אותו. וכשהוא עזב, הם פתאום ראו שהוא
נחנק ומת.

אז אמא אדמי בכתה, וגם אבא אדמי בכה, וכולם בכו, וגם הוא, בכה
נורא, כי הוא לא רצה להרוג את הילד החמוד. אז הוא ברח, והסתתר
ובכה ובכה ובכה.

אז אמא אדמי, אחרי שהיא נרגעה, שלחה את אחד הילדים שלה לקרוא
לו, להגיד לו שזאת לא אשמתו. והוא חזר, ובקש סליחה. ואמא אדמי
אמרה לו שהיא יודעת שהוא לא התכוון. שהכל בא מאהבה.

וכדי להרגיע אותו באמת הילד הבכור בא וחבק אותו, והוא חבק אותו
בחזרה, חזק חזק, וחבק וחבק, עד שגם הילד הזה הפסיק לנשום, ומת
כולו כחול.

ושוב הסרט חזר על עצמו. ושוב אמא אדמי סלחה, כי היא ידעה שהכל
בא מאהבה, והוא לא באמת התכוון.

ושוב היא שלחה את אחד הילדים שלה (נשארו לה עוד שישה) ושוב הוא
חבק, חזק חזק, ושוב הוא מת.


ואחרי שהוא הרג את כולם בכוחה של אהבה, אמא אדמי נגשה אליו
ואמרה לו:

"אני יודעת שזה לא בכוונה. אני יודעת"

והוא הסתכל עליה במבט מתחנן לסליחה.


"אבל יש גבול עד כמה אני מוכנה להקריב לאהבה".


והלכה.