-"יאללללה, תרימי ת'צמך, עוד ק"מ אחד וזה, סיימת!"
-"טוב תשתוק, אל תתחיל איתי, טוב? אני יעשה את זה כשאני אוכל.
ואם אני לא רוצה עכשיו, אז אני לא רוצה"
-"אני לא מבין, מה הבעיה שלך? יש לך עוד ק"מ אחד. למה את עוצרת
לפני הסוף? את חושבת שכולם יחכו בשבילך?"
-"מה זה ענייניך? יאלללה, תעוף מכאן, אין לי כח אליך, רוצה
להשאר, תשאר, לא- לא"
-"סליחה שרציתי להיות נחמד"
-"באמת סליחה. עכשיו תעוף".


אוףףףףף... הוא כל כך מעצבן... מה הוא רוצה ממני בכלל? מי מכיר
אותו? הבנתי שזה הסוף, זה הק"מ האחרון, אבל אתם יודעים מה? לא
רוצה! לא רוצה לעבור אותו.

לעבור אותו זה אומר לחזור לאוטובוס, להתחיל את הכל מהתחלה.
המסע הזה גם ככה היה דפוק, נפלתי כל כך הרבה פעמים, לא היה אף
אחד שירים אותי, כולם הרבה לפני. השתמשתי בכל העזרה הראשונה.
די! נמאס!
מה? אני צריכה לראות את המבטים של כולם באוטובוס? הבנתי שאני
פדלאה, תפסיקו, טוב?!
פתאום הוא מגיח, מתחיל לבלבל לי ת4שכל... הדבר האחרון שאני
צריכה זה להקת מעודדות. אתה רוצה לעזור? באמת רוצה? אז תחבוש
לי את הפצעים מחדש. אבל לא.... שכחתי... אתה לא יודע עזרה
ראשונה. אפילו לא שניה או שלישית.
אז בשביל מה אתה כאן לעזאזל? כדי להוכיח לי כמה אני לא מסוגלת?
תודה, אני מסתדרת בעצמי.

אין לי כח להתחיל הכל מחדש. אין לי כח. אני לא מכירה אף אחד
באוטובוס הזה. אני בכלל לא מבינה למה יצאתי לטיול הזה
מלכתחילה. כולם אמרו לי שזה "תפור עליך"... ממש תפור, כל מה
שאני מרגישה כרגע זו מחט חדה. תודה באמת.

אז אני מעכבת את כולם עכשיו, ובטח בשלב מסוים הם לא יחכו לי.
הם פשוט יסעו. (גם הוא. אבל למה בכלל אכפת לי פתאום ממנו?!)
אויששש... זה כל כך אופיני לי, סמפטום הרכבת הנוסעת.

ושוב.... להתחיל לתפוס טרמפים באמצע המדבר, עם אנשים מפוקפקים.



למה הכל צריך להיות בדרך הקשה? למה אני לא יכולה פשוט לקחת את
עצמי בידיים (או ברגלים, תלוי איך אתם מסתכלים על זה...)
וללכת, קילומטר אחרון!!!! הרי גם ככה אני אגיע לאותו מקום.
בסוף היום אני שוב אכנס לחדר המשעמם שלי, ולא יעשה כלום.


זהו, הגעתי... לקח זמן... אני כבר לא רואה את האוטובוס, כמו
שחשבתי, רואה כמה מכוניות, מתרגלת כמה משפטי "לאן אתה מגיע"
שאמצתי לעצמי בכמה וורסיות שונות.

פתאום אני רואה אותו.

"תגידי, את צריכה טרמפ?"
"שוב אתה? מה, לא נסעת עם האטובוס?"
"על איזה אוטובוס את מדברת?"
"רגע.... אתה לא מהקבוצה??"
"איזה קבוצה בראש שלך?!?!?!"
"שניה... אז למה כל כך רצית שאני אלך מהר?!"
"כי נראית לי מה זה שבוזה, ורציתי לעודד אותך. זה הכל.
וחוצמזה, רציתי לקחת אותך טרמפ. מה יש? ו... על איזה קבוצה
דיברת מקודם?"
"עזוב, לא משנה...
...אתה לא יודע שלא מתפרצים ככה לאנשים לחיים?!"
"אני באמת מצטער, אבל יש לי מכונית, ואני יכול לקחת אותך לאן
שתרצי.".


"אז לאן את צריכה בכלל?"
"לצפון"
"טוב, נקח אותך"
"עד לאן אתה מגיע?"
"עד לאן שאת צריכה"
"תודה, אבל לא. תגיד לאיפה אתה נוסע, לא צריכה יותר מזה"
"באר שבע, עוזר לך"
"לא יותר מידי"
"אז מה את משחקת אותה? הצעתי לך טרמפ עד הצפון, עד לאן שאת
צריכה, אז או שתקפצי, או שתתקעי כאן"
"אני לא צריכה טובות, אתה יודע, יאלללה, תסיע אותי עד באר
שבע".


אוףףףףףף... הוא מתחיל לעלות לי על העצבים. מה הוא רוצה? הוא
לא מבין שאני לא צריכה את הטובות שלו?
אני מתיישבת במושב לצידו, מתחילים לדבר על דא ועל הא... אני
עייפה, עייפה מידי כדי לפתח כל שיחה נורמלית, במיוחד איתו. הכל
בו מעצבן אותי. הכל.... אוף... למה בכלל פגשתי אותו?!

אני מבקשת סליחה, והולכת לישון.

כשאני מתעוררת, אני מגלה נוף מוכר. לא, כבר לא המדבר, גם לא
הערבה.... משו אומר לי שישנתי יותר מידי, והוא החליט לקיים את
ההבטחה שלו, לקחת אותי לאן שאני צריכה.

אני יוצאת מהמכונית, ומחפשת אותו, רואה אותו רוכן על איזה כוס
קפה ועיתון. המממ... תמונה כל כך ציורית... פונדק דרכים באמצע
שומקום, עיתון, קפה, ובריה נוחה לעין...

"אז החלטת לחטוף אותי?"
"תגידי תודה ותשתקי."
אני שותקת. הדבר האחרון שאני רוצה זה להתחיל לפתח איתו שיחה.
"רוצה קפה?"
שותקת.
"עוגה?"
שותקת.
"את החלק של הספורט?"
אני מתה לצחוק, אבל שותקת.
"אגב, את חמודה שאת ישנה, אבל ילדה בגילך צריכה כבר ללמוד
לישון בלי אצבע בפה"
"תודה. עכשיו, אתה יכול לפתוח לי מאחורה, אני רוצה להוציא את
התרמיל שלי"
"עם גישה כמו שלך את לא תגיעי רחוק"
"אני יודעת. במיוחד לא איתך".

אני מוציאה את התיק שלי, מתחילה ללכת. מנסה לתפוס עוד טרמפ.
אני ידעת שהייתי מגעילה אליו. אבל הוא לא מבין שככה לא מתפרצים
לי לחיים? החיים שלי מסודרים, מאורגנים, לא מתפרצים אליהם בלי
הזמנה. לא בקשתי אותו. בקשתי שקט ושלוה.
אני יודעת... זה סתם דיבורים... החיים שלי בבלאגן. אני לא
מצליחה לעשות כלום. גם הדבר היחידי שאני עוד יודעת לעשות,
פתאום לא מצליח. 5 שעות ואני עדיין במרחק 30 ק"מ מהבית.

בית? אפשר לקרוא לזה בית? זאת פיסת הנחלה שלי בעולם. זה הכל.
אחרים היו מתים על דבר כזה. יש לי חדר מושכר באיזה חור בצפון
משם אני יוצאת כל בוקר.
חברה שלי אמרה לי שכיף לי. כל יום אני עושה משו אחר שהיא היתה
מתה לעשות. היא לא מבינה שכיף לה, אין לה ממה לברוח. ולי? אני
בורחת מהכל. אפילו הכלב שלי הבין שלא עלי כדאי לסמוך.




כעבור חודש אני מוצאת את עצמי בחנות ספרים, מתכננת את הנסיעה
הבאה שלי להימלאיה. הייתי שם כבר פעם, כמעט הגעתי עד הסוף, אבל
נתקעתי בקילומטר האחרון.

"עזבי את ההמלאיה, בואי איתי לאפריקה"
אני שומעת קול מאחורי. אני מפחדת להסתובב. הקול נשמע לי מוכר
כל כך.
"סליחה?"
אני מסתובבת, רואה אותו.
"שלום לך, אני יוצא בעוד שבועיים לאפריקה, רוצה לבוא איתי?
בבקשה?"
"חשבתי שנפטרתי ממך, לא?"
"מסתבר שלא, וחוצמזה, ההמלאיה זה סתם מעצבן, כשהייתי שם שנה
שעברה ראיתי מישי שהגיעה עד הקילומטר האחרון, ויותר לא הצליחה.
מאז, אני מעדיף מישור".
"אה"
"אז את באה?"
"נראה, אם לא תעצבן אותי יותר מידי"






באותו הערב כבר מפות פרושות לפנינו, וכבר למדנו את כל המסלול
בעל פה.

"רק תבטיח לי דבר אחד, טוב"
"בשבילך הכל"
"אל תתפרץ יותר ככה לחיים של אחרים"
"אל תדאגי, אני כבר לא צריך להתפרץ יותר. מצאתי כבר את מה
שרציתי".