אני
קוראים לי ארי. ארי, בסגול. הרבה מאוד אנשים שואלים אותי אם זה
קיצור של אריק, או של אריה, או של ארנון, או של ארנולד, אבל
האמת היא שזה השם האמיתי שלי. ההורים שלי קראו לי ככה
כשנולדתי. הייתה לזה משמעות, זה לא סתם שם. ההורים שלי חיפשו
שם משמעותי, ומסתבר שראשי התיבות של אר"י הם אנחנו רוצים ילד.
הם באמת רצו ילד. בסוף הם קיבלו, אותי. אני לא מבין למה הם היו
צריכים להתאמץ כל כך, הרי נולדתי בסוף. אבל הם אמרו שכשאני
יגדל אני יבין, אבל גדלתי ועדיין לא הבנתי.
אני כבר בכיתה ב' עכשיו. אני בן שבע וחצי, עוד מעט, ואני יהיה
בן שמונה באוגוסט הקרוב. זה לא כיף שיש יומולדת בקיץ. כל הכיתה
בחופש, ואין אף אחד שיבוא ליומולדת שלי. כשיש למישהו יומולדת
באמצע השנה, כולם באים. ביקשתי מאמא שלי לשנות את התאריך לידה,
כמו שבת דודה שלי, שקראו לה רחל, שינתה את השם בתעודת זהות
ללינאה. איזה מין שם זה לינאה? נשמע כמו משהו ממלחמות
הכוכבים.
אמא צחקה, ואמרה שאי אפשר עכשיו. היא אמרה שאני צריך לגדול
ולחשוב על זה ממש טוב לפני שאני עושה דברים כאלה. אמרתי לה
שכבר חשבתי על זה הרבה, ואני באמת רוצה לעשות יומולדת באמצע
השנה. אמא אמרה שאי אפשר, ושהיא תהיה מוכנה לעשות לי יומולדת
שבע וחצי באמצע השנה עם כל הכיתה.
אני עדיין רוצה יומולדת בחורף.

ז'קלין
ז'קלין היא הבת של השכנים. היא גרה קומה למטה. היא עלתה מצרפת
עם אבא ואמא שלה בגיל 4, ומאז אנחנו משחקים ביחד. היא קצת יותר
גדולה ממני, היא כבר בת שמונה, אבל היא עדיין בכיתה שלי.
לג'קי, ככה קוראים לה פה, יש חתול ג'ינג'י גדול שהיא קיבלה
במתנה מדודה שלה כשהיא עלתה לארץ. קוראים לו פליקס, והוא שורט
לי את הרגל כשאני הולך אצל ג'קי בבית בלי נעליים. אבל לא אכפת
לי, כי הוא חמוד. שווה לסבול את פליקס בשביל להיות עם ז'קלין.

רמי
רמי הוא החבר הכי טוב שלי. חוץ מז'קלין, אבל היא בת, אז היא לא
נחשבת. רמי גר בבניין ליד, וגם הוא לומד איתי באותה כיתה. אמא
מרשה לי ללכת אליו אחרי האוכל ולחזור לפני שמחשיך. לפעמים
אנחנו נוסעים באופניים עד סוף הרחוב, איפה שעובדיה הזקן גר וכל
הזמן מדליק מדורות בחצר שלו. כשמחשיך ואנחנו בדרך הביתה, אחרי
שהלכנו לאסוף איצטרובלים מאחורי החצר של עובדיה, אנחנו שומעים
כל מיני קולות מהחצר שלו. כשהוא רואה שאנחנו עומדים ומסתכלים,
הוא אומר לנו להסתלק, ומאיים שיספר להורים שלנו שעשינו לו פיפי
בחצר וששרפנו לו קרשים מהמחסן, למרות שבכלל לא עשינו את זה.
בגלל זה אנחנו באמת עושים לו פיפי בחצר, ולפעמים גם מביאים לשם
את דאגי, הכלב המכוער של רותי, שיעשה לו קקי באמצע החצר.

רותי
רותי גם לומדת בכיתה של ג'קי, של רמי ושלי. היא גרה בבניין של
רמי, והיא הילדה הכי ג'ינג'ית שאני מכיר. יש לה נמשים על כל
הפנים, ויש לה שיער ג'ינג'י ארוך ארוך. יש לה נינטנדו חדש,
ואבא שלה מביא לה תמיד את המשחקים הכי חדשים. כולנו באים אליה
לפעמים, ויש לה תמיד לימונדה במקרר בשביל כולנו. אמא של רותי
היא חברה טובה של אמא שלי, והן מדברות בטלפון הרבה אחת עם
השניה.

המנקה הרוסייה
יש לנו בבית עוזרת רוסייה, שקוראים לה ז'ניה. היא מנקה בבית כל
יום שישי, והיא נמצאת מהבוקר עד הצהריים. היא כמעט ולא מדברת
עברית, ואמא מדברת איתה קצת בעברית, קצת ברוסית וקצת באנגלית.
אבא בכלל לא מדבר איתה, כי הוא לא בבית ביום שישי בבוקר. אני
לא כל כך אוהב את ז'ניה. היא שוברת הרבה דברים, ומשאירה קצת
לכלוך על החלונות, ולפעמים היא שופכת לי חומר ניקוי על המיטה.
אבל לאמא לא אכפת. היא שמחה שהעוזרת מנקה את "האבק המעצבן
הזה", כמו שהיא אומרת. אמא גם משלמת לה 60 שקל לשעה, ורמי אומר
שזה ממש הרבה, ושאבא שלו אומר שהרבה מאוד אנשים בארץ היו שמחים
להרוויח כזה סכום. אמא אומרת שהיא הייתה מנקה בעצמה, אבל בגלל
הגיל שלה היא מעדיפה שמישהי אחרת תעשה את זה. אמא בת 45 עכשיו.
אני לא מבין מה הבעיה שלה לנקות. אני יכול לנקות קצת, ואני רק
בן שבע. וחצי. עוד מעט.
אני עדיין רוצה יומולדת בחורף.

אבא
אבא שלי מנהל. זה מה שאמא אומרת. אבא עסוק ועובד קשה, ובגלל זה
הוא חוזר הביתה רק מאוחר בלילה, כשאני כבר ישן. אני רואה אותו
רק בבוקר, לפני שאני הולך לבית ספר. אמא אומרת שאבא מרוויח
כסף, ורק בזכותו אנחנו אוכלים כל יום את האוכל שאנחנו אוכלים.
אבל אני בכלל לא אוהב אורז ואיטריות, הייתי רוצה לאכול משהו
אחר. אולי המבורגר. אבל אמא אומרת שזה יותר בריא. אמא אומרת
שצריך לאכול את האוכל הזה כדי לגדול ולהיות חזקים, כמו אבא.
אבא כבר בן חמישים, וגם הוא לא מנקה בבית. אבא נולד בחורף.
גם אני רוצה.

בני
בני קוזשווילי הוא השכן מקומה שניה. יש לו מסעדה קווקזית פה
בשכונה, ואבא אומר שיש לו הרבה כסף, וזה לא מגיע מהמסעדה. אמא
אומרת לא להקשיב לאבא בשעה כזו של הבוקר, לפני שהוא שתה את
הקפה שלו. אמא בכלל מעדיפה שאני לא אדבר ואעשה משהו במקום זה.

המסעדה של בני מאוד צבעונית. אני, רותי, רמי וג'קי באים לשם
לפעמים, ולפעמים הוא נותן לנו קצת שאריות של אוכל בשביל דאגי
ופליקס. השותף של בני זה יצחק שלימוב, שגר בצד השני של השכונה.
אבא אומר שליצחק יש מרצדס, וזה לא בא מהמסעדה. אני שמח שזה לא
בא מהמסעדה, כי אכלנו אצלו כמה פעמים בלי שאמא ואבא ידעו, ומה
הם היו אומרים אם הם היו מגלים שחטפתי מרצדס? שוב היו לוקחים
אותי לבית חולים?
בני הוא איש נחמד. אני לא יודע מתי הוא נולד, אבל הוא כבר די
זקן ויש לו צבע לבן בשיער ובשפם. הוא הראה לנו פעם איך הוא
משתמש בקופה. לא בדיוק הבנתי באיזה סדר של כפתורים צריך ללחוץ
כדי להקפיץ את המדף, אבל זה נראה ממש נחמד. גם אני רוצה לעבוד
עם כזו קופה כשאני יהיה גדול.

עגבניות
יש עגבניות על החלון במטבח. מדי פעם אני לוקח אחת ואוכל, בלי
לשאול את אמא. פעם ג'קי ואני זרקנו עגבניות על מכוניות, עד
שתפסו אותנו, ואמא שלי נתנה לי עונש ושבועיים לא יצאתי מהבית,
רק לבית ספר. אני עדיין אוהב לאכול עגבניות, ולא לזרוק אותן.

יניב
יניב גר בניין לידי, והוא ילד גדול, הוא כבר בן עשר. יניב נוסע
על סקייטבורד, ויש לו הרבה חברים גדולים שנוסעים איתו ביחד.
לפעמים הם מבקשים ממני ומרמי שניסע באופניים והם ייתפסו במגן
של הגלגל וככה ייסעו אחרינו עם הסקייטבורד, אבל כל הזמן נפלתי
כי יניב והחברים שלו כבדים והאופניים שלי קטנות מדי. ביקשתי
מאמא סקייטבורד ליומולדת, סקייטבורד כמו של יניב, אבל היא לא
הסכימה.

כלב
תמיד רציתי כלב, כמו של רותי, רק יותר יפה. או חתול, כמו של
ג'קי. או כל חיה קטנה וחמודה כזו, שיהיה לי עם מי לשחק כשאני
לבד בבית. ביקשתי מאמא, אבל היא תמיד שתקה, ואז אמרה: "אני לא
מרשה פה כלב" בקול עצוב כזה. עדיין לא הבנתי למה. היא לא מרשה
שום חיה בבית.
דיברתי גם עם אבא על זה, והם כל אמרו שאי אפשר. התחלתי לזרוק
שמות של חיות שאני רוצה, כלב, חתול, אוגר, ג'ירפה, סוס, ארנבת,
סרטן... וכשאמרתי 'סרטן' אמא הסתכלה בי במבט מפוחד. גם אבא
הסתכל עליי, ואמר בשקט "יש לך כבר סרטן.".
התלהבתי, חשבתי שהם הכינו לי הפתעה, ביקשתי לראות אותו, אבל
אמא הוציאה אותי מהמטבח ואמרה לי ללכת לישון. אמרתי לה שמוקדם
מדי, אז היא אמרה שזה לא מעניין אותה, ושאני צריך ללכת לישון,
כי מחר יום ראשון ויש בית ספר. אמא ואבא דיברו קצת, אולי היו
גם צעקות, אני לא יודע, נרדמתי.

סרטן
אמא לא מוכנה להראות לי את הסרטן שלי, ואבא שותק כשאני מזכיר
את זה. ביקשתי ממנה לפחות שתתן לי את זה ליומולדת, אבל היא
אמרה שהיומולדת שלי עוד רחוק, ומי יודע מה יקרה עד אז. ככה זה
כשיש יומולדת בקיץ. כשהייתי בבית חולים הרופא אמר לאמא מאחורי
הוילון שיש לי בערך עוד חצי שנה, ואז צעקתי אליהם שיש לי שמונה
חודשים ליומולדת, ואם הם מדברים על מתנה, שלא ישכחו את
הסקייטבורד, או הכלב, או האוגר, או הארנבת, או הג'ירפה שלי.
ואז הרופא לקח את אמא שלי והם הלכו למקום רחוק יותר, שאני לא
אשמע.
אני לא רוצה יומולדת בקיץ. הקיץ רחוק. ואני עדיין בן שבע.
וחצי, עוד מעט.
די כבר, אני רוצה יומולדת בחורף.