ליפול, עוד נפילה שכזאת בשביל המתפתל הזה שנקרא חיים. בשלב
מסויים חשבתי לתבוע מישהו על כל הבורות והסדקים שיש בשביל
שלי.
זה ממש סכנה! מישהו יכול ללכת ולשבור את הראש מכל המכשולים
האלה. לא מצאתי את מי לתבוע אז המשכתי ללכת. ושוב בור, הפעם
הוא באמת עמוק, בעבר בשלבים כאלה כבר הייתי מתחילה להרגיש את
החום של התחתית מתקרב ומבסר על הסאונד של שבירת העצמות ברגע
הנחיתה. אבל הנפילה הזאת ממש ארוכה, כאילו אינסופית למרות שאני
לא מאמינה שיש דבר כזה- בור ללא תחתית. לכל דבר חייב להיות
הסוף שלו. טוב, זה כבר לא מצב מצחיק במיוחד, הנפילה הזאת ממש
מוגזמת בשבילי. סליחה?! מישהו?! אנשים תשלחו לי איזה גלגל הצלה
כי נראה לי שיותר עמוק מזה אני לא אצליח לעלות בסוף! דווקא
תמיד כשאני מגיעה לתחתית אני יודעת שיהיה טוב. אחרי שאת מגיעה
הכי נמוך שאפשר להגיע, אפשר רק לעלות. אבל איפה התחתית פה?!
יש! נזרק משהו מלמעלה! גלגל הצלה? שניה אני אנסה לתפוס
אותו...
למה תמיד זה חבל תליה בסוף? אולי באמת הבור הזה כל כך עמוק כי
ככה מרגישים כשמתים? לפחות נעבור לשביל אחר, נבקש מראש שיתנו
לי מקום טוב, פיצויים על השביל סוג ז' שהיה עד עכשיו. אבל למה
אני לא רואה את החיים רצים מול העיניים? הבטיחו לי לקבל סרט
חינם כשאמות! דוגרי, עדיף לא לראות אותו החיים שלי סרט די
משעמם. אבל נראה לי שאני אעדיף את הסרט המשעמם ההוא על ההרגשת
כאב האינסופית הזאת, והבטן שעושה סיבובים כאילו היא ברכבת הרים
מטורפת בגלל הנפילה הזאת. נו? לפחות שיחזירו את החבל תלייה של
מקודם, נראה לי אני כבר מוכנה לקחת אותו. מתחמם. ריסוק עצמות
וזעזוע בכל הגוף. הגעתי לתחתית. אבל לא נראה לי שמכאן עוד אפשר
רק לעלות.