"אני עדיין אוהב אותך.." אתה אומר. "אל תבכי.."
אבל אני בוכה. אני מרגישה שאתה משקר. למה שתאהב אותי?
אם היית אוהב לא היית עוזב אותי...
יודע מה? הייתי מעדיפה שתגיד שאני לא מתאימה לך..שאתה לא אוהב
אותי.
בטח הייתי מרגישה מושפלת, עצובה.. אבל לפחות הייתי יודעת שאתה
אומר
אמת ושאין מה לעשות.

"החיים לא פיריים..אני רוצה למות.." אני אומרת, לא מפסיקה
לבכות.
"למות? בגלל זה? אני לא שווה את זה.." אתה אומר. "תמשיכי
הלאה..גם לי קשה.."
קשה לך?!! לעזאזל! מה קשה לך?? אתה מוכן להסביר? הרי אם היית
רוצה..אני הייתי
שלך..בלי שום בעיה..

"זה לא הלך ביננו.." אתה אומר. "לא היתה תיקשורת, הרבה יותר
טוב לנו בתור ידידים
טובים לא..?"
ידידים? אנחנו ידידים? ועוד ידידים טובים?
ממש לא. אני לא ידידה שלך. הסיבה היחידה שאני עדיין מדברת
איתך זה כי אני אוהבת אותך..ולצערי לא יכולה בלעדייך! אחרי איך
שפגעת בי אני
מאוד מתקשה לראות אותך בתור ידיד. מצטערת. אני גם לא מרגישה
שאתה רואה בי ידידה.
אני ניסיתי להיות ידידה, אתה ביקשת..אבל אתה לא מתייחס בכלל
ולא אכפת לך - אני לא
קוראת לזה ידידות.

"אל תהיי עצובה.." אתה אומר.
לא להיות עצובה? אחרי חודשיים שיום יום אני בוכה..אתה אומר לי
לא להיות עצובה?
כן בטח..זה בדיוק מה שיעזור לי..
מאוד עוזר לבנאדם, שכשהוא שבור לגמרי..זה ששבר אותו אומר לו לא
להיות עצוב..

והנה שוב אני מצטערת..
מצטערת שדיברתי איתך על זה..
יודע מה? אני ניסיתי הכל..
אבל אתה הוכחת לי שאני לא שווה כלום!
אבל זה בכלל לא חשוב..כי לי כלום כבר לא חשוב..