כמו שפעם הייתי מסתכלת והייתי רואה הרבה והייתי מרגישה
מיוחדת.
הייתי מרגישה מיוחדת כי היה לי משהו שלא היה לכולם.
פעם הייתי מרגישה כאילו כולם מסתכלים עלי כשאני רוקדת,
ועכשיו כולם רוקדים, ואני מסתכלת - עומדת לבד באמצע סוף
העולם.

עכשיו כבר אין לי מטרות,אין לי שאיפות, אין לי רצונות
אני מוקפת במטרות, שאיפות ורצונות שהם לא שלי,
בין החלומות הגדולים למשאלות הקטנות,
אני חיה את מה שלכולם יש ולי אין. אני לא חיה בשבילי.

בלי השירים שפעם היו מתנגנים עם הקדשות,
בלי היד על כתפי והכתף שעליה אוכל לבכות,
בלי הבטחון, עם שרשרת בושות
בלי מבט ודמעות מעיניים רכות.

עכשיו אני לבד, אני היחידה שיושבת,
מוקפת באנשים שבוכים שצוחקים, שבוכים.
הרגש כואב והמחשבה כואבת,
אני מנסה להתקרב אבל הם בורחים.

אני מוקפת במי שלא הייתי, כשפעם עוד היו לי חלומות,
אני רוצה להיות חלק מהם, לסתום את הפער בין ליבי למוחי,
אומרים שהאהבה מיוחדת, אבל כל האהבות דומות,
אני מוקפת בסתם, ובכלום הנצחי.