היא עולה על הבמה, מחוייכת.
לוקחת ביד ימין את הבס וביד שמאל מסדרת את המיקופון ככה שיתאים
לה. הכל טוב.
היא מחייכת לשני הגיטריסטים ולתופיסט שעומדים לידה, מסמנת להם
להתחיל.
חיוך קטן אל הקהל וזה החל.
היא נשאבת בקצב, בזרם. נכנסת לטראס בו לא הייתה מימיה.
נותנת את כולה, בפעם הראשונה.

והיא יודעת שהיא טובה. היא חשה בזה בכל גופה.

וכבר אין השוואה בינה לבין כל האחרות והאחרים.

וגם כשהוא אומר, בדיעבר שהיא לא שילבה את הבס והשירה טוב, לא
אכפת לה.

לא אכפת לה בכלל

היא עשתה את זה

היא הגיעה למקום שאליו רצתה להגיע מתחילת הקריירה שלה. וזו אכן
קריירה.

סוף סוף, בפעם הראשונה בחייה היא מרגישה שלמה עם עצמה, עם
התוצאות שלה, ורק שלה.

כנראה שההתבגרות באמת לוקחת קצת זמן.