לא הולכת לפסיכולוגיות, הן דפוקות,
וכלום לא מבינות,
רק שואלות שאלות פסיכולוגיות מטופשות,
מתפלספות,מתפלספות ובסוף לא עוזרות,
התחלתי ללכת לפסיכולוג,
למרות שמרגישה יותר נוח לדבר עם בנות,
אני מתגברת על הבושות,
ומספרת את הבעיות,
הוא מקשיב ושומע,
מה שהוא חושב אומר,
ולפעמים תוקע בליבי מסמר,
מנסה להיכנס פנימה לתוך ליבי,
ודופק ביקורת על עולמי,
צורחת עליו כמו משוגעת,
את הכל אומרת,כלום לא שוכחת,
מרגישה איתו לדבר חופשי,
לפעמים מאבדת את דעתי,
על חיי המין מספרת,
מה עושה כדי לגמור,
ומה יביא לי את האור,
"רוצה ויברטור!",לו אני אומרת,
וסומק על פניו אני יוצרת,
"איך מוצצים?",שואלת בסקרנות,
ואולי מזכירה לו מחשבות מהילדות,
מספרת לו שמאוננת,
ולפעמים מזה קצת מודאגת,
מספרת על כל הפנטזיות האפלות,
וכמה מתה שיהיו אמיתיות.
לפעמים מולו אני יושבת,
מסתכלת לצדדים ושותקת,
כלום לא אומרת,
מתרוקנת ומתרוקנת,
מעניין שדווקא איתו,
נגמרות לי המילים,
כל התיכנונים
כלום לא שווים,
כל הדברים שרציתי לומר,
עפו ממני כפרפר,
יושבת מרוקנת,
מדברת,מדברת,
לפעמים שותקת,
לא מתקדמת,
אבל יתרון אחד קטן יש לו בחיי,
בסוף הפגישה עולה חיוך על שפתיי. |