בבית החולים היא ישבה ליד המיטה שלו, מרגישה שהיא חזקה ובוגרת,
ופורשת אחריות על האיש הזה. עכשיו, כשישבה קרוב אליו בזמן
שישן, חשבה לעצמה תמרה שתווי הפנים שלו מוכרים לה. יפים
ועדינים, ומרוחקים ממנה והלאה אלפי שנות אור. את תעודת הזהות
של האיש לא מצאו בין כיסיו, גם לא תעודה מזהה אחרת. תמרה חשבה
שיכול להיות שהיא נפלה מאחד מכיסיו בזמן שהתגלגל מההר, אבל היא
לא רצתה לעזוב את האיש הזה שם לבד בבית החולים הקר והמנוכר.
הייתה לה טראומת בתי חולים. היא שנאה אותם. ודווקא זה שאהבה,
אהב אותם. רופא הוא רוצה להיות, או לפחות רצה כשעזבה אותו.
אכן, תמרה התאהבה בגיל 16, שנה אחת קודם, ונחלה אכזבה קשה.
בשבילה הוא היה יותר מחבר טוב, ובשבילו תמרה היא רק חברה טובה.
וכל ההיכרות הזאת- על רקע חילופי המשלחות עם אנגליה. סיימון
קראו לו, והוא היה קצת דומה לאיש הזה. לא היו לו משקפיים, אבל
תווי הפנים של הזר בהחלט הזכירו לה את סיימון שלה. או לא שלה.
אז היא התאהבה בסיימון הרופא העתודאי, והוא נשאר אדיש אליה
מבחינת האהבה. חבר טוב, וזה הכל. ולתמרה זה לא מספיק, לא
משביע, כי כשהיא מתאהבת, היא מתאהבת עד הסוף. הצד השני לא היה
מעוניין וזה שבר אותה, כי זו הייתה הפעם הראשונה האמיתית, זו
שכולם מדברים עליה תמיד בעיתונים הצבעוניים של הילדים בכיתה
ח'.
היא הביטה באיש ששכב על המיטה לידה. מעניין מיהו, חשבה לעצמה.
הוא בטוח לא מהארץ, אבל מאיפה הוא כן? תמרה החלה לדמיין ארצות
רחוקות וקרות, שם האנשים לא אומרים שלום ברחוב לכולם,
וההתנהלות ברחוב סוערת וגועשת, וכולם דורסים את כולם בדרך
לעבודה. השמש כמעט ולא זורחת שם, ובחורפים מתעוררים לבקרים
חשוכים. השלג מכסה את צמרות העצים בינואר, והגשם מכסה את הכל
כמעט בכל ימות השנה. אין פריחה באביב, כי הברד הורס את הפרחים,
והכל קר, עצוב, אפור ומנוכר. היא אהבה את ישראל, על אף כל
החסרונות שבני גילה הרבו למצוא בה. ארץ מדהימה, עם נופים עוצרי
נשימה בשטח כל כך קטן.
הרופאים לא ניבאו לזר שלה שהיה ממושכת בבית החולים. אולי שבוע
לכל היותר. הוא היה מחוסר הכרה, אבל הפצעים שלו היו שטחיים
מאוד, ולא נגרם לו כל נזק. הדבר היחיד שהרופאים חששו ממנו היה
שכשיתעורר יתקשה לזכור מיהו, אך גם זה, הם אמרו לתמרה שהייתה
היחידה שביקרה אותו, לא רציני. לעיתים קרובות קורה שאנשים
נופלים ושוכחים מיהם, אבל הזיכרון שלהם שב בתוך 3-4 ימים לכל
היותר. מצבו היה טוב מאוד, הם אמרו, והוא צריך להתעורר ביומיים
הקרובים.
והם צדקו. אחרי 4 ימים שישבה ליד מיטתו ברוב שעות הפנאי שלה,
והזניחה את הצוק (למרות שיום יום ביקרה גם שם, ישבה על המדרגה
שלה, וניגנה זמר-תפילה לזר שלה), הוא התעורר. זה היה ביום שני,
בשעת ערב מוקדמת. תמרה התבוננה בו ישן, כהרגלה בארבעת הימים
האחרונים, כשלפתע ראתה סדק כחול בעיניו החולמניות. הוא פקח אט
אט את עיניו, והזיז מעט את ראשו. הוא הביט בתמרה במבט מזוגג,
מכווץ את עיניו. ואז הוא אמר את המשפט הראשון. הוא שאל משהו
בשפה זרה, לא מוכרת לתמרה. כשהביט בה וראה שהיא כנראה לא
מבינה, הוא שאל באנגלית- "איפה המשקפיים שלי?". מרוב ההתרגשות,
שכחה תמרה שלזר שלה היו משקפיים. היא מיהרה להגיש לו את משקפיו
המתוקנות (אחרי שהתנפצו בזמן ההידרדרות), והוא הניח אותן על
אפו. מבטו התמקד לפתע, והוא העיף מבט שסבב את החדר. הוא שאל אם
הוא נמצא בבית חולים, ותמרה ענתה לו שכן. הוא שאל אותה מיהי,
והיא ענתה שקוראים לה תמרה. היא שאלה אותו מיהו, והוא אימץ את
מוחו, גירד קצת בראשו, וענה שהוא לא יודע. וכך, בעצם, אפשר
לסכם את הפגישה הראשונה בה הם דיברו.
האיש של תמרה שוחרר מבית החולים עוד באותו ערב. אפוף לגמרי,
ועוד לא ממש מאוזן, הוא נתמך בה בדרכם לביתה. תמרה החליטה שהוא
יבלה את זמנו אצלה בבית, מפני שהיא הרגישה אחריות מסוימת
למצבו. הם עלו על טרמפ, והגיעו בתוך חצי שעה לביתה. הכוכבים
כבר יצאו. בכל זמן הנסיעה, לא הוציא הזר מילה. הוא תהה מי היא
השחרחורת הזאת, שלפי מה שהבין ראתה אותו נופל מראש צוק כלשהו,
ורצה להזעיק עזרה. אבל יותר עניין אותו למה היא מביאה אותו
עכשיו אליה הביתה. מה היא חייבת לו? הרי היא לא מכירה אותו.
והשאלה שהכי סקרנה אותו באותן שעות ספורות שעברו מאז ההתעוררות
שלו, הייתה
מי הוא. הוא ניסה לחשוב על זה מלמטה ומלמעלה,
לתקוף את השאלה מכל כיוון אפשרי, לנסות לחשוב על משהו אחר ואז
פתאום להזניק את השאלה הזאת למוחו. שום דבר לא עזר. משיחתו עם
הרופא לאחר שהתעורר, התברר לו שהוא לוקה ב"איבוד זיכרון זמני",
ושזיכרונו ישוב אליו בתוך ימים ספורים. הרופא הוסיף ואמר,
שהבחורה החיננית שניצבה לידם בשעת השיחה (והתכוון לתמרה) תדאג
לכל צרכיו של הבחור עד שזיכרונו יחזור, ושאם ישנה איזושהי בעיה
הוא תמיד יכול לפנות לבית החולים.
תמרה והאיש יצאו מהאוטו הכחול שהוריד אותם בפתח המושב. תמרה
הודתה לנהגת האדיבה, ופנתה לדרך שמובילה אל המושב. "כאן את
גרה?", הוא שאל, והיא ענתה לו שכן. הוא אימץ את עיניו, עדיין
לא רגיל לגמרי לחשכה ששררה בחוץ. בתים קטנים, פרטיים. כנראה
שכאן הוא נפל, הוא הרהר, בקרבת מקום. הנערה ששמה תמרה לא יכלה
להסתובב כל כך רחוק ברגל ולראות אותי נופל. זה היה חייב לקרות
פה, באזור הזה. הוא חשב לבקש ממנה למחרת שתראה לו את האזור.
תמרה, עד לאותו רגע של המציאה והנפילה, הייתה מבלה את רוב
שעותיה בפינה שלה, על המדרגה במורד הצוק. כעת, כשהיא נושאת על
גבה אחריות במשקל כבד של דאגה לזר מוחלט, היא העדיפה לדחות
במעט את ביקורה היומי בצוק. היא הלכה בדרך שמובילה אל המושב
שלה, לצידה משתרך איש מבולבל. היא ניסתה לחשוב מה תעשה איתו,
מה תאמר לו. היא חשבה להתייעץ עם המדבר, שתמיד ענה לה בסוגיות
ברומו של עולם. תמיד כשהייתה לה בעיה, קושי, או דאגה, הייתה
תמרה לוחשת למדבר, והוא היה משיב לה ברוח, מעיף אל-על כמה
גרגרי אבק שסימנו את התשובה הנדרשת. היא הייתה בטוחה שהיא
נראית כמשוגעת להרבה אנשים מהצד, אבל לא היה אכפת לה. המדבר
היה אחד החברים הטובים והקרובים שלה. נאמן, ותמיד תומך ועוזר.
הוא הקשיב ובלע את כל הצרות הכי גדולות שלה, נותן לה לשפוך
לתוכו את כל ליבה. גם הים היה כזה בשביל תמרה. חבר קרוב מסוג
המדבר. הגישה אליו הייתה בהחלט יותר קשה, אבל בכל פעם שהזדמן
לתמרה לנסוע לעיר חוף, היא הייתה דואגת להקדיש לים את תשומת
הלב הדרושה לו. היא הייתה מתיישבת על החול הרך, ממוללת אותו
בכף ידה, וצופה אל הגלים המתנפצים אל החוף. הם תמיד הקשיבו,
המדבר והים.
היא תיארה לעצמה שהסיטואציה מאוד מוזרה בשביל האיש הזר שלה,
ולכן וידאה שנוח לו אצלה בבית, ושיש לו את כל הנחוץ לו. כשראתה
שנרדם, היא יצאה מביתה ופנתה אל הצוק שלה. היא עברה במרוצה את
המרחק עד קצה הצוק, לא שמה לב לצעדים מאחוריה. היא ירדה
במדרגות המדומות שיצר לה הטבע, נזהרת שלא להחליק באותו מקום
שהאיש הזר נפל ממנו רק כמה ימים קודם. ליבה הלם בחזה בחוזקה
כשנתלתה על מוט האבן הניצב מהסלע, וקפצה אל המדרגה שלה.
מתנשפת, היא התיישבה ונעצה עיניים בגוש סלעי מרוחק. כעת היו שם
רק היא והסלע, ומסביב- אף לא דבר. היא לא הקשיבה לרחשי
הצרצרים, גם לא לרעשי הסוליות המתקרבות אליה. נצנוץ מבהיל
בזוית העין בישר לתמרה שהאיש הזר שלה עומד על אותו הסלע שעמד
לפני כמה ימים. תמרה בהחלט נבהלה, היא לא הרגישה בו ובצעדיו
המתקדמים אחריה. "מה אתה עושה פה?", היא שאלה, והוא ענה ששמע
אותה קמה אחרי שנרדם, ורצה לראות לאן היא הולכת. "סקרן, הא?".
"כן", ענה בביישנות. "תיזהר" היא אמרה לו, מסיטה את תשומת ליבו
משאלות על המקום שלה, "זה מקום מסוכן, הסלע שאתה עומד עליו לא
כל כך יציב. פעם מישהו נפל שם". הזר תהה אם היא מדברת עליו, או
שהמקום מסוכן בכלליות. "ומה את עושה פה?", הוא שאל בסקרנות
שזיהתה אצלו תמרה קודם לכן, "זה לא מקום בטוח בכלל גם לך, לא
רק לי". "זה המקום שלי. אף אחד לא מכיר אותו". והוסיפה בשקט-
"חוץ ממך". תמרה לקחה נשימה עמוקה והחליטה לספר לו את כל
הסיפור, מההתחלה ועד הסוף. "ביום חמישי שעבר אתה טיילת פה,
כנראה, ואני מניחה ששמעת אותי מנגנת בגיטרה שלי". היא עצרה
להפסקה קטנה והראתה לו את נרתיק הגיטרה שלה, שעד עכשיו שכב
בצייתנות לידה. "אז כמו שאומרים, הסקרנות הרגה את החתול,
והחלטת לרדת לאותו מקום ממש שבו אתה עומד כרגע". "אמרת שאף אחד
לא מכיר אותו", הוא ציין. "כן... תשמע... אף אחד באמת לא הכיר
אותו. אתה הראשון שאי פעם ירד לפה, חוץ ממני". "ואת מנגנת הרבה
ככה לאנשים שבאים לטייל פה, או שאני יוצא מן הכלל?". תמרה לקחה
עוד נשימה עמוקה, מתפלאת על עצמה שהיא ככה מחלקת את כל הסודות
שלה בחינם. "כן. לפעמים. הם באים, ולא מבינים מאיפה המוזיקה.
אתה מבין אותי, נכון?". הוא המהם לאות הסכמה. היא השפילה את
מבטה. הם עמדו כך, פרק זמן ממושך, עד שרשרוש מוזר של הרוח
החזיר את תמרה למציאות. היא נזכרה שהאיש שלה עמד עדיין על הסלע
ההוא, והושיטה לו יד חברותית לעזרה. בוא אלי, היא אמרה בלחישה
דוממת, לא אל המוזיקה שלי,
אלי. דז'ה וו. הוא אחז בידה
המושטת. יד חזקה, היא חשבה לעצמה. יד רכה, הוא חשב לעצמו. תמרה
התיישבה, והזמינה בתנועת יד את הזר שלה לשבת לידה. הם לא
דיברו. לא היה צורך במילים. הם ישבו שם יחד, בוהים בכוכבים.
לפתע הרימה תמרה את ידה אל עבר צווארה, ותפסה בהיסח הדעת את
התליון שלה. כשחזרה אז מאנגליה, מסיימון ההוא שלה, היא לקחה את
אחד המטבעות שנתן לה שם, כדי לקנות גלידה, או פיצה, או סתם
טבעת יפה, ועשתה ממנו תליון. היא חיברה אותו לחוט, ותלתה על
צווארה, ונשבעה לעולמי עד שלא תוריד אותו, כדי שלא תשכח. כמו
מן הענשה עצמית שכזו היא בחרה לעשות לעצמה. היא ידעה שהגעגוע
אליו ייסר אותה, ובכל זאת ענדה את התליון המוזר הזה שלה.
הייתה לה תכונה כזאת, לתמרה, להדביק אנשים בזמזום של אותו שיר
שהיא שרה. וכך גם הפעם. היא ממלמלת לאיטה את מילות השיר Ode
to my Family של הקרנבריז, והאיש שלידה מזמזם את המנגינה
חרישית. "לי אכפת" הוא פלט פתאום. תמרה לא הבינה, ושאלה אותו
למה התכוון. "שרת 'האם למישהו אכפת?', ואני אומר לך שלי אכפת".
ההצהרה הזאת של האיש שהכירה בעקרון רק ארבעה ימים קודם לכן,
בלבלה את תמרה, וגרמה לה לאי נוחות מוחצנת. "לא התכוונתי להביך
אותך", הוא אמר בתגובה לסומק הקל שפשט בלחייה, "פשוט חשבתי
שצריך להיות לי אכפת מאוד מאדם שהציל אותי, בשעה שיכול היה
להפקיר אותי, ועוד הכניס אותי אחר כך לביתו. לפי מה שיכולת
לדעת, אני יכולתי להיות אנס סדרתי או איזה רוצח מסוכן". תמרה
הצטחקה בלבה. אתה לא כזה, היא אמרה לעצמה. אתה ממש לא כזה.
רואים עליך. אלה העיניים... אני בטוחה. הכחול המהפנט הזה...
כמו הצבע של השמיים בערב, קצת אחרי שהשמש שוקעת. היא זכרה
במעומעם שחשבה בליבה את המשפט הזה כבר פעם, אבל לא זכרה על מה
בדיוק. היא אהבה את הצבע הזה.
תמרה לא זכרה מתי בדיוק נרדמה. היא גם לא זכרה איך התעוררה:
האם היה זה לקול ציפור רעשנית במיוחד, או לקול נסיונותיו
החוזרים ונשנים של האיש הזר לפרוט על הגיטרה שלה, לצרף למנגינה
שלמה אקורדים בודדים. היא עפעפה בעיניה כמה פעמים, כלא מבינה
היכן היא נמצאת, ומתחה את גפיה. ואחר כך, שלחה היי מנומנם
לאיש, שהרים את ראשו, מופתע במקצת, ושלח אליה חיוך משגע. הוא
ניסה לפרוט עוד כמה פעמים, ולבסוף התייאש והניח את הגיטרה שלה
בצד. "כבר הרבה זמן לא ניגנתי", הוא אמר ושלח לעברה חיוך
מתנצל. "אני חושבת שזה דווקא נשמע נפלא", היא אמרה בקול בטוח,
לא משקר. הם ישבו עוד קצת זמן ככה, עד שתמרה נעמדה בזהירות
ושאלה "מה נעשה היום?".
הם יצאו משטח הצוק, לכיוון בתי המושב. תמרה השאירה פתק לאביה,
אחרי שאתמול בערב השאירה לו פתק שיצאה לרגע לחברה. היא ידעה
שאסור לה להתרחק יותר מדי מהבית עם זר שכזה, כי מי יודע מה הוא
יכול לעשות לה פתאום, והיא בכלל לא מכירה אותו. אבל משהו
בחיוכים ששלח אליה ביום שעבר אמר לה שאפשר לבטוח בו, אפילו
בקלות. תמרה לקחה תרמיל גב, הכניסה לתוכו שני בקבוקים גדולים
מלאים במים וכמה קופסאות שימורים, וכך הם יצאו להם לדרך,
לטייל. תמרה החליטה לעשות מה שהיא בדרך כלל עושה כשהיא נוסעת
לטייל לבד- היא נוסעת לתחנה המרכזית הקרובה, ובוחרת קו אוטובוס
שנשמע לה מעניין באותה שניה. היא הייתה קונה את הכרטיס, ועולה
על האוטובוס, ואז יורדת בתחנה שבה היו יורדים הכי מעט אנשים.
כך היה גם איתו, עם הזר שלה. הם לקחו את קו 15 של אגד ונסעו
איתו במשך שעה, ואז הגיעו לתחנה שכוחה. בטוש כחול עבה היה כתוב
על אחד הקירות 'אורלי חסון 6.4.86'. לא רחוק משם היה תלוי שלט
דהוי למדי. 'אריה דרעי זכאי', זעקו האותיות הגוועות מתוכו.
תמרה התבוננה לצדדים וניסתה לחשוב איפה היא נמצאת. הם הלכו
כשעה נוספת בין סלעים שפיציים, ואחרי כ-3-4 קילומטרים, נגלה
לעיניהם המראה הכי יפה בעולם- ים המלח במלוא הדרו. "זה ים המלח
המפורסם", אמרה לאיש שלה בגאווה. היא אהבה את ים המלח מאוד.
אהבה לשמוע את המושג 'המקום הכי נמוך בעולם'. זו המילה 'בעולם'
שריגשה אותה. היא אהבה לדעת שזהו מקום יחיד ומיוחד שקיים רק
בארץ שלה, רק באזור שלה. האיש שלה התנשף מאחוריה. הוא לא מורגל
בהליכה ארוכה. טיפשה, היא חשבה לעצמה. תמרה הסתובבה אליו וראתה
שהוא אדום ממאמץ. "בוא", היא פנתה אליו, "ננוח קצת". "מדהים
פה", הוא אמר לה, משייט עם עיניו הכחולות הבטוחות על פני הים
הקטן. הוא הביט בתמרה, מוקסם לא פחות ממנה מאשר מהים. היא עמדה
על סלע גבוה במקצת, מעט רחוק ממנו. שיערה הפזור עף ברוח הקלה,
מתערבב בזכותה בשיפולי בד הכאפייה הבדואית הדק, ששמה על ראשה
ברשלנות. לבושת חולצה הודית רחבה ודקה, היא פרשה ידיים אל
העולם וצעקה בחיוך "ג'רונימו!!!!!". מכנסי ה-3/4 הלבנים שלה,
היוו ניגוד רך לצהוב של המדבר. היא הייתה קלילה כמו הבגדים
שלבשה- מתנופפת לה ברוח, קלה כאיילה, מותאמת לנוף המדברי, צופה
על כל הנגב הפרוש סביב ביד מונחת על המצח. הוא חשב שהוא יכול
היה לכתוב עליה שיר, כשהיא עומדת ככה. או על הצורה העוברית
שישנה היום בבוקר, לפני שהתעוררה. או על האופן שבו מתהווה לה
גומת חן קטנה בזווית הפה כשהיא צוחקת. בזמן שחלם בהקיץ, חזרה
תמרה לסלע עליו ישבו יחד, ושתתה מאחד מבקבוקי המים. היא דחפה
לו אותו ליד. "תשתה", היא פסקה, "אתה חייב, אחרת תתייבש לי פה.
אתה יודע שבכלל לא שאלתי אותך בן כמה אתה? אתה זוכר?". "האמת
שזה אחד הדברים בהם נזכרתי היום בבוקר- בן כמה אני, איך קוראים
לכלב שלי, ומה אכלתי בצהריים ביום שנפלתי". "ומה התשובות
שלך?", היא שאלה בסקרנות יתרה. "ובכן, אני בן 19, בצהריים ההם
אכלתי המבורגר באחד מסניפי מק'דונלדס שלכם, רק חבל שאין גבינה
צהובה, ולכלב שלי קוראים גרפונקל". "גרפונקל?", היא שאלה בפה
פעור מחיוך, כמו ההוא מהצמד 'סיימון וגרפונקל', נו, ההוא, הזמר
השני?". "אכן כך", הוא ענה, וראה שהיא מחייכת בהתרצות. "אני לא
זוכר למה קראתי לו ככה... אולי בגלל שהשם הזה תמיד נראה לי
מצחיק". הוא מתחיל להיזכר, היא חושבת. מעניין אותה מי הוא, אבל
היא מפחדת שחוטי הקסם שנרקמו ביניהם עקב המצב הזה של חוסר
הודאות, יחתכו פתאום, והימים האחרונים שהיו כחלום בשבילה
יתפוגגו. "בוא נמשיך ללכת". היא התבוננה בו. גבר, כמו כל
הגברים, מנסה לשחק את הקשוח. מבוגר ממנה רק בשנתיים, ועם מראה
מוכר ומרוחק... אולי איזה שחקן קולנוע או דוגמן. הוא מתנשף,
אבל לא אומר שקשה לו. ממשיך ללכת. הוא נורא מסוקרן, היא חשבה
לעצמה, כל הזמן מחפש תשובות. הוא חייב להיות יחיד ומיוחד, כי
הוא זה שבא לחפש אותה, אחרי הכל. היא חשבה קצת, והגיעה
למסקנה שאף פעם לא פגשה מישהו כמוהו- כל כך סקרן, וחיובי,
ואדיב, ויפהפה... ומדהים כולו. מרוב חולמניות וטשטוש, תמרה
מעדה על סלע קטן ופצעה את רגלה. האיש הזר שלה התכופף אליה. "את
בסדר?", הוא שאל בעיניים רציניות. "כן כן, זה סתם פצע שטחי".
"את בטוחה? זה נראה לי קצת עמוק... בואי, אני אחבוש לך את
הרגל". הוא קרע חלק ממטפחת האף הלבנה שהייתה בכיסו, ושבר מקל
לשניים. עם אחד השרוכים של נעליו הוא הידק את המטפחת במיומנות
סביב הפצע המדמם ברגלה של תמרה. "נראה ממש כאילו למדת לחבוש
פצע בקורס עזרה ראשונה", היא אמרה לו. "באמת למדתי", הוא אמר
בהיסח הדעת. היא הביטה בו, והוא הרגיש את מבטה והרים אליה את
עיניו הכחולות ממצב הכריעה בו שרע. "אתה נזכר", היא פלטה
בתימהון מהול בתדהמה, ולא הסירה את עיניה ממנו. "כן", הוא אמר
באנחה, ומיד השפיל את ראשו וסיים לחבוש את הפצע. "זה מתחיל
לבוא בגלים קטנים... אני נזכר בכל מיני דברים אידיוטיים". טיפת
מים מלוחה נקרתה בזווית עינה של תמרה, והיא מיהרה למחות אותה.
שלא יראו. אני לא בוכה. אבל הוא בכל זאת הבחין בתנועת היד החדה
שלה. "אבל מה קרה?" הוא שאל אותה. "כלום", היא ענתה, ונחלים
צרים של דמעות כבר החלו לזרום מעיניה. היא צנחה על האדמה. תמיד
אני כזאת, היא חשבה לעצמה, רגישה ומטומטמת. הוא נזכר, הוא חייב
להיזכר. באמת חשבת שתחזיקי אותו פה? ומה אכפת לו בעצם ממך? סתם
איש מסכן שנפל. וגם זה בגללך. את והמוזיקה הטיפשית שלך, והצוק
המטומטם שלך. למקומות הכי מסוכנים את חייבת ללכת, ולפתות אחרים
שיבואו בעקבותייך. ילדת תשומת לב. "זהו", היא אמרה לו. "אתה
יכול ללכת. תעזוב אותי. אתה כבר תמצא את הזיכרון שלך איפשהו.
אני אחפש את הארנק שלך, אם קיים דבר כזה, ואשלח אותו לתחנת
המשטרה הקרובה. אתה לא חייב להיות איתי. אני אחראית לנפילה
שלך, אני האשמה. אני יכולה לשלם לך אם אתה רוצה. אתה לא חייב
להישאר איתי, אז אם אתה רוצה- לך בבקשה". "אבל למה שאני אעשה
את זה?", הוא שאל בתימהון גמור, לא מבין את השינוי הפתאומי
במצב הרוח, לא מודע לכך שזהו אופייה ההפכפך- פעם שמחה ופעם
בדיכאון עמוק, ואי אפשר לצפות את ההתנהגות שלה. הוא רכן אליה
בעדינות, ובתנועה שכלל לא אפיינה את הביישנות הבולטת שלו, מחה
דמעה מפניה האדומים. "את הצלת אותי. בזכותך אני כאן, ולא זרוק
על איזה סלע. את אדם עם לב טוב. את חשובה לי, תמיד היית, ואני
אף פעם לא אשכח אותך". היא סובבה ממנו את המבט, והחלה לחשוב על
העצב שלה. כל הסיטואציה המוזרה הזאת עם האיש הזר שלה, הביאה
אותה לחשוב שוב ושוב על סיימון ההוא, שהתאהבה בו והוא נשאר
אדיש אליה. הזרות שלו, של האיש הזר, המבטא והמראה גרמו
לזיכרונות לצוף שוב מעלה. אולי זה מה שגרם לה לבכות. "די." היא
קבעה בתנועה חדה ונמרצת. "אני כבר בסדר. בוא נלך מפה... אכפת
לך שנחזור הביתה?". "לא לא, אני הולך אחרייך. תמיד צעד אחד
מאחוריך, איפה שלא תהי", הוא ענה במחוות יד עדינה. "אחרייך,
גברתי", הוא צחק, ותמרה חייכה, וכך הם המשיכו ללכת. תמרה חשבה
שהוא בעצם לא היה צריך כלל לעודד אותה. הם אפילו לא מכירים,
למרות שנדמה לה כאילו הם מכירים כבר שנים, כמו מגלגול קודם.
וזה היה כל כך נחמד מצידו... וחבל שאין עוד אנשים כמוהו בעולם.
הם הגיעו לכביש אחר, ומצאו תחנת אוטובוס במרחק לא רב מהמקום בו
ירדו אל הכביש. הם נסעו כך אל התחנה המרכזית ממנה יצאו, אליה
הגיעו אחרי שעתיים של נסיעה ממושכת בה לא דיברו אלא רק החליפו
מבטים אחד עם השני.
הם חזרו בהליכה לביתה של תמרה, ואכלו ארוחה קלה. "לאן עכשיו?"
הוא שאל אותה, משהו מנצנץ בעינו, והיא השיבה לו בחיוך קטן
ומבויש- "למקום שלנו". היה לה מוזר לומר 'שלנו', כי בעצם עד
לפני כמה ימים היה זה המקום שלה. אבל למרות הכל, פשטה בה
חמימות נעימה כשהיא אמרה את המילה הזאת, כי בעצם אמירתה היא
הפרה שנים של בדידות במקום ההוא. האיש שלה, גם אם לא התכוון
לכך, גרם לה להיפתח איכשהו ולהפסיק לבודד אותה משאר העולם. הם
צעדו כך, שניים שונים ומוזרים, אל עבר הצוק בשעות הערב
המוקדמות, אלה שהיא אהבה, כשהכוכבים בדיוק החלו לצאת.
"את יודעת," הוא התחיל לומר כשכבר ישבו על המדרגה בצוק. "מה?"
היא שאלה, לא מסירה את מבטה מכוכב אחד מנצנץ במיוחד. "כל הימים
האחרונים... הם היו... מדהימים בעיני, חשובים לי", הוא אמר
בשקט. 'היו'?, תמרה חשבה. הוא מיהר לסיים אתה תקופה הזאת. משהו
השתנה. אולי הוא נזכר ולא סיפר לה? "למה אתה מתכוון?" היא
שאלה, עדיין לא מביטה בו. "אני מתכוון ש... לא יודע בדיוק...
זה רק משהו שרציתי שתדעי". תמרה הנהנה לאות הבנה, אבל בעצם לא
הבינה כלום. מטון הדיבור שלו נשמעה פרידה, סוף. "אני נהנה אתך.
מאוד", הוא הוסיף. היא שיחקה באבן קטנה שנחה ליד הרגליים שלה.
מנקה אותה מאבק, ומגלגלת אותה ימינה ושמאלה, ופתאום- בלי
להתכוון, פגשה הזרת הקטנה שלה בכף ידו הגדולה. היא מיהרה להזיז
את ידה, והביטה לראשונה מזה זמן רב בעיניו, מבוישת משהו. הוא
שלח לעברה את אחד מאותם החיוכים המשגעים שלו. תמרה מיהרה להסיט
את מבטה ממנו, ואחרי כמה דקות, בשקט בשקט, היא הרגישה גוף חם
וקצת דביק נוגע בידה. היד שלו, היא התפלאה, ודפיקות הלב שלה
גברו פתאום על רעש המכוניות העוברות בכביש הקרוב. היא נתנה בו
מבט מלא תקווה, ואחר כך השמיטה את ראשה מטה והתמסרה למגע
החששני של ידו. שתיקה. היא מביטה בו, והוא מביט בכוכבים, הוא
מביט בה, והיא בודקת פתאום את צבע הנעליים שלה. כך העבירו את
הזמן, משחקי מבטים חטופים, עד ששני המבטים נפגשו. היד שלו
החליקה במעלה היד שלה. חושש, אך עם זאת בטוח בעצמו בצורה זרה
לו לחלוטין. בכל הימים האחרונים, נדמה היה לו שהוא הופך להיות
זר לעצמו. כל המצב התמוה הזה גרם לו לחשוב המון. הוא היה מוצא
את עצמו בכל מיני מצבים של מחשבות,רגשות ומעשים שלא היה בהם אף
פעם אחת לפי שכל הסיפור המטורף הזה התחיל. היא חיבקה אותו,
"אתה מתוק". הם נשארו חבוקים דקות ארוכות, עד שרוח קלה החלה
לנשוב, וכמו מפרידה אותם מחיבוקם הצמוד- החלה תמרה להתרחק
בהדרגתיות מחזהו המוצק. היא התרחקה, מזיזה את פניה לאחור, עד
שהגיעה למקום בו פניהם נגעו בנקודה אחת קטנטונת, לא נראית- קצה
האף, ואז זה קרה. עוד מבט חטוף אחד, ושניהם עצמו עיניים בסגירת
עפעפיים עדינה, והתנשקו נשיקה רכה.
כמו בסרטים.
"את יודעת," אמר לה כשישבו לאכול ארוחת בוקר לצד השולחן במטבח
בביתה, "אני חושב ש..."- "מה?" היא הסבה את מבטה בחיוך מעיתון
הבוקר, והביטה היישר אל תוך עיניו הכחולות. להסתכל בעיניים היה
דבר שלמדה לעשות רק לאחרונה. "סע לאט" של אריק אינשטיין התנגן
ברדיו, "הגשם שוב נהיה כבד ולא רואים ממטר... סע לאט". "אממ...
אני לא הייתי כן איתך לגמרי", הוא אמר לה, אופן דיבורו הצביע
על החרטה הגמורה בעובדה שלא היה גלוי איתה לגמרי. "מה יש?"
הרצינו פניה של תמרה, ומבטה התחדד. הנה זה בא, היא חשבה, ברור
שזה היה יותר טוב מכדי להיות אמיתי. צפוי, כמה צפוי. עכשיו הוא
יספר לי איזה סיפור מטומטם על כמה שהוא נהנה איתי, אבל באמת-
הוא חייב ללכת, כי עכשיו הוא כבר נזכר. מילותיו של הרופא הדהדו
בראשה: "הוא לוקה באיבוד זיכרון זמני, וזיכרונו ישוב אליו בתוך
ימים ספורים".
זמני. בטח שזמני. כמה אופייני לי, לשכוח שהוא
בעצם אמור להיזכר ולדעת מי הוא בתוך ימים מעטים. כמה אופייני
לי, שבזכות השכחה הזאת, לחשוב שאני יכולה להתחיל לפתח תקוות
כלשהן. אריק המשיך לשיר ברדיו- "צבי אומר שקשה לו לנשום ונגמרו
לו הטיפות, ואני חושב, אני חושב עלייך...". הא... בטח... רק
עלי הוא חושב. אם לא הייתי כל כך מטומטמת, הייתי חושבת על
העובדה שברגע שהוא יזכר, הוא יזכר גם בחברה הבלונדינית
היפהפייה שהוא השאיר בחו"ל. "תמרה?" הדהד קול מודאג בחלל החדר.
"כן? קרה משהו?" היא נבהלה והתעוררה מהזיותיה. "כלום כלום",
ענה האיש, "פשוט לא ענית... נראית קצת מרוחקת, כאילו קרה לך
משהו". "לי? שום דבר... אתה סתם מדמיין", ענתה תמרה בחיוך
עצוב. "אז מה העניין?" היא המשיכה בשאלה, משראתה שהאיש הזר
מתקשה לפתע בדיבור. "אני... עוזב היום את ישראל וחוזר הביתה",
הוא אמר במהירות, כמו מנסה לפלוט מהר את הגוש המעיק עליו כל
כך. "אבל--- הכרטיס?" שאלה תמרה בפליאה. "כן..." נאנח האיש.
"מצאתי אותו אתמול בבוקר. כשעוד ישנת שם על הצוק, ירדתי למטה,
בדרך שבה התגלגלתי לפני כמה ימים. הכרטיס טיסה שלי היה בפנים.
היה כתוב שם שאני טס למחרת, כלומר- היום". שתיקה. "מצאתי גם את
הזיכרון שלי", הוא הוסיף כבדרך אגב, מחויך מהבדיחה הקטנה שלו,
אבל רציני שוב לאחר שהביט בפניה של העומדת מולו. תמרה עפעפה
בעיניה מספר פעמים, מתקשה למצוא משהו להגיד. "באיזו שעה הטיסה
שלך יוצאת?" היא שאלה. "13:00". היא הביטה בשעונה שהורה 8:30.
"אז כדאי שנתחיל לזוז", היא אמרה בחוסר חשק מובהק. הוא הופתע
שלא ביקשה לשאול מיהו. ואולי היא כבר יודעת, הוא חשב.
כל הדרך במונית הם לא דיברו. האמת, שהם גם לא החליפו מילים
מיותרות אצלה בבית, כשארזו את כל חפציו של הזר לתיקו. בבן
גוריון הנהג עצר והוריד אותם. תמרה הוציאה מספר שטרות מכיסה,
אך הזר שלה הדף את ידה הצידה, מתעקש לשלם בעצמו ולהבין את
האנגלית של הנהג הישראלי המצוי. היא ליוותה אותו אל תוך
הטרמינל, וחיכתה אותו כשמסר את המזוודות שלו בדוכן של חברת
הטיסה "בריטיש איירוויז". "אז אני מניח שזהו זה...", הוא אמר
בשקט לתמרה, רגע לפני שעלה במדרגות הנעות המובילות למקום ממנו
אין חזרה- הדוכנים לבדיקת דרכונים. זהו זה. אכן כך. אני לא
אראה אותו יותר. אני לא אראה אותה יותר. "אתה יודע, בכלל שכחתי
לשאול אותך מי אתה..." היא אמרה לו לפתע משומקום. "אה זה...",
הוא ענה בלחישה, "כשמצאתי את הארנק וראיתי את השם שלי, הזיכרון
שלי פחות או יותר חזר. נזכרתי גם ששמעתי אותך מנגנת, וירדתי
לראות מי זה. ואז-". "ואז מה?" היא שאלה בחוסר הבנה. "ואז
ראיתי שאת בעצם מי שאני מחפש. אני, שנסעתי את כל הדרך עד למושב
שלך, ושאלתי אנשים איפה את גרה, ובאתי אליך הביתה, ודפקתי
בדלת- ולא היית, אז הלכתי לטייל, וירדתי בצוק, וראיתי אותך קצת
מרחוק, והיית לי מוכרת, וגיליתי שזאת את, ורציתי לקרוא לך, אבל
לא יצא לי קול, והושטתי רגל, ונפלתי". "א-אתה מ-כיר או-תי?",
אמרה תמרה בהלם. "כן, אני-". "לא! אני לא יכולה!", היא צעקה,
מסרבת להביט בו. "תמרה, תקשיבי לי!", הוא תפס בידה כשניסתה
להסתובב ולברוח משם, אדומה מבושה עוטפת, "תמרה!". הוא סובב
אותה אליו וראה דמעה בודדת זולגת מעינה. היה לה הרבה יותר נוח
לא לדעת. לא להבין מיהו האיש הזה שנכנס לחייה בנפילה ענקית,
שסחף אותה דרך ההתגלגלות שלו במורד ההר למסע הקטן הזה שלהם.
"אני לא רוצה. לא רוצה, לא רוצה, לא רוצההה!" היא נאבקה
באחיזתו באגרופים קמוצים, כמו ילדה קטנה. הוא קירב אותה אל
גופו וחיבק אותה. הוא היה גבוה ממנה בראש לפחות, והיא קטנטונת
ורזונת, לא הצליחה להזיז אותו אף בסנטימטר אחד עם האגרופים
שלה. תמרה נכנעה, והתמסרה לחיבוקו. הוא הרחיק אותה במקצת
מגופו, ונישק אותה נשיקה ארוכה, נשיקת פרידה. "אני חייב לומר
לך מי אני, את חייבת לדעת מי אני. חייבת לעצמך. חייבת לדעת למי
עזרת להבין, חייבת לדעת את מי הצלת- בכל המובנים, בעיקר
מעצמו". "אני יודעת מי אתה", היא אמרה לו בשקט. "כן?" הוא שאל
בפליאה. "אתה האיש שאותו אני אוהבת", היא פסקה. "אבל--השם!"
הוא אמר בצעקה גוועת. "השם שלך לא חשוב", היא חזרה לחבק אותו,
"ואם אתה ממש רוצה לדעת, השם שלך הוא סיימון". הם עזבו אחד את
השני ביחד. איך היא ידעה?, הוא חשב לעצמו. לא- בכלל לא
התכוונתי להגיד סיימון!, היא חשבה. לא. הוא תקוע לי בראש, ועד
שאני מצליחה להגיע למקום כלשהו אחריו, הוא חוזר לשלוט לי
במחשבה. אבל למה האיש שמולי עומד ומתפלא כל כך? ולמה הוא מרכין
את הראש שלו עכשיו?... לא לא לא... אין סיכוי. זה לא סיימון.
עיני השקד של תמרה סקרו את האיש שהיה זר לה עד לפני פחות מדקה.
לא- זה לא הוא. לסיימון לא היו משקפיים, ו... השיער שלו, הוא
לא עמד בדיוק ככה... לא... או שכן... לא! המאבק בתוך תמרה
הוכרע. היא הבינה וידעה את שלא רצתה להבין יומיים קודם.
סיימון... סיימון וגרפונקל... סיימון, שלי, שאני מכירה. אבל-
איך?..
היא עמדה מולו, והתקשתה להאמין למראה עיניה. ואז הבינה- זה
המדבר ששיטה בה. זה המדבר שגרם לה לא להבחין בפרטים הקטנים,
שגרם לה לא לזהות את האדם שאהבה רק שנה לפני, שעשה את הכל כדי
שהיא תוכל להתאהב בו שוב, למרות השבועה שלה. זה המדבר, ששלח
אליה רוחות קלות, ועמעם את מראה עיניה, ונתן לה לרוץ על המדרון
בלי ליפול ולהתגלגל כמו סיימון שלה, ושלח לה איש שהסיע אותם
לבית החולים. זה הכל הוא, היא חשבה לעצמה, הכל הוא. סיימון
חייך אליה חיוך שנשלח ממרחק עצום, חיוך שחיכה שנה כדי להתחייך.
והוא החזיר לה אהבה, בעצם. והוא אהב אותה עוד שם, באנגליה,
כשחשבה שאין שם כלום בעצם. והוא פשוט פחד, פחד לזרום, פחד
לגלות לעולם, ושמר בבטן, והקשיח את עצמו מבחוץ. והוא חשב לעצמו
עכשיו, שזה בעצם המדבר שנתן את הקסם הנחוץ לכל הסיפור המטורף
הזה, הלא יאומן הזה.
