כתגובה ל"סקרלט"

בצעדים צהובים ויבשים
התקרבתי אל דלת ביתך
לא יודעת אם אתה,
חי, מת, מטביע את אצבעותייך שוב באקורדים עצובים של ים.
והנה פתחת לי את הדלת
כמו שידעת לקרב אלייך כל דבר שרק קיים בעולם.
עמדת מולי כרגיל, מיוזע ואדמוני,
כמו תמיד,
כאילו אכלה אותך המחלה.
ולא היו בינינו מילים או עיוורון
לא אמרת כלום, אבל הכנסת אותי,
ולא אמרת כלום,
וכך גם אני.

נכנסת להתקלח וחזרת כולך ערום,
בוהה לי אל תוך העיניים ומכביד על עפעפיי.
מתיישב לידי שכולך רטוב עד עצם,
ולא יכולתי שלא לראות איך פצעת את עצמך למוות.
לא יכולתי שלא לראות ולכאוב בעצמי.
מחמם ברזלים כבדים ולופת אותם סביב גופך,
רק כדי לצרוח עד אין סוף.
הסתכלת אלי ועינייך החווירו. הכחול שהיה בבעלותך הפך ללבן
חיוור. ויותר לא ראיתי אותך מבריק ומאושר, ושפתייך האדמוניות
והמלאות הפכו לוורודות חיוורות, חסרות נפח או צורה, שיערך
הארוך והבהיר כבר לא ברק, רק נח על כפתייך בייאוש לא מדובר
וורידך הבולטים דלקתיים.

אני ישבתי שם, שתקתי, ההרס העצמי שלך הותיר אותי חסרת מילים,
כבר לא ידעת איך לקרב אלייך כל דבר שרק קיים בעולם.
כל הפאר שלך נמחק בגלל הנוכחות השבה ובאה שלי, כך אמרת.

אז תחרבן לי על האהבה, ותירק לי בכבוד על הדם.
אבל גם זה יעבור..