בזמן שהתלבשתי, סידרתי תיק גב קטן, הכנתי תה בתרמוס ואפילו
בזמן שירדתי במדרגות ניסיתי לסדר לעצמי דברים בראש.
מה אני אגיד, איך אני אגיד, מה יהיו התגובות של יואבי, איך
נמשיך הלאה ועוד המון שאלות שונות שהחלטתי לא להתעסק בהן בשניה
שאני נכנסת לאוטו.
זה לא עבד.
גם בכל הנסיעה הייתי מרוכזת במה שהולך להיות.
זה אולי נראה דרמטי מידי אבל צריך להבין שלי וליואב יש
היסטוריה שלמה יחד.. אפשר להגיד שזה כתוב כבר בספרים של ההורים
שלנו ואפילו בספר שלו שאנחנו מתחתנים כבר. זה אולי לא דובר אבל
זה היה כמו דבר ברור ביותר. בר ויואב.. יואב ובר.. זה תמיד הלך
יחד.
ועכשיו אני הולכת לפרק את זה.

בדרך עצרתי במכולת קטנה ושם קניתי עוגיות כמו שהוא אוהב-עם
ריבה באמצע.
זה היה אולי הדבר היחיד שהוא אהב באותה מידה כמוני-את העוגיות
שלו עם הריבה באמצע.
המשכתי בנסיעה עוד כ10- דקות עד שהגעתי לבנין בו הוא גר.
זה היה בנין ישן שבו שיכנו במחירים זולים את הסטודנטים. הדירות
היו מגעילות ביותר אבל ליואב זה לא היה אכפת והוא הפך את הדירה
שלו לדירה הכי יפה בכל הבניין.

עליתי במדרגות לאט מחזירה ביד אחת את הטרמוס וביד שניה את
קופסת העוגיות.
לבסוף, הגעתי לדלת ונעמדתי מולה. הוצאתי אנחה קטנה ודפקתי קלות
על הדלת.
-"רגע בבקשה" שמעתי צעקה מבפנים.
חיוך עלה על שפתי, חיוך של נוסטלגיה כאילו זה כבר נגמר.
-"בריייייי!!!! איזה כיף לראות אותך על הבוקר!" הוא אמר בשניה
שפתח את הדלת, "זה מה שאני חושב שזה?!" אמר בזמן שנעץ מבטים
בקופסת עוגיות.
הנהנתי בראשי עם חיוך.
-"אוו, עוד יותר כיף לראות אותך עם העוגיות הכי טעימות בעולם
על הבוקר!" חיוך ענק היה על פניו.
- "ואפילו עם תה נענע חזק-כמו שאתה אוהב. הכנתי כבר." אמרתי
והגשתי לו את התרמוס.
הוא בא לקחת ממני את התרמוס עוד מרוכז בעוגיות שכבר הספיק
לסדרן בצלחת אבל בשניה הוא הפך להיות מרוכז בי ונתן לי נשיקה
ארוכה.
זה היה מוזר. לא הרגשתי כלום, לא נישקתי אותו אפילו בחזרה
ויואבי הרגיש בזה.
-"הכל בסדר?" הוא שאל במבט טיפה מודאג.
-"אהה?. כן, כן" אמרתי במהירות לאחר שהתנערתי מהמחשבות שלי.
"נו אז איך הולכים הלימודים?"
-"מעייף" הוא אמר והוציא אנחה "אבל לראות אותך עכשיו פה ליידי
מעיר אותי מייד ונותן לי אנרגיות לכל היום!" הוא אמר ונתן לי
חיבוק חזק ונשיקה בעורף.
חייכתי בביישנות.
התיישבנו על הריצפה עם הצלחת עוגיות והכוסות תה באמצע והתחלנו
לאכול ולשתות.
רק אחרי שהוא הספיק לסיים 5 עוגיות עזרתי אומץ לדבר.
-"יו...יואבי..., אנחנו צריכים לדבר."
פרצוף רציני עלה עליו פניו בשעה שהסתכל על פני "מה קרה?? קרה
לך משהו?!"
-" לא לא, אני בסדר אני פשוט..." היה לי קשה להשלים למקשה אחת
את המילים שרצו לי בראש במיוחד אחרי ששמעתי  את הדאגה בקולו.
-"ברי, מה קרה? אל תבהילי אותי. את יודעת שאת יכולה לדבר איתי
על הכל! שמתי לב שאת מוטרדת מהרגע שנכנסת בבקשה ספרי לי מה
קורה.."
-"טוב.. אתה מבין.. אני רוצה שנדבר 'עלינו'.." אמרתי לבסוף,
מדגישה את המילה האחרונה.
כל הזמן הזה הייתי עם הראש לריצפה ושיחקתי עם האצבעות שלי על
השטיח, לא יכולתי להסתכל לתוך העיניים החומות האלו.
-"אוקי, מה יש לדבר עלינו?" הוא אמר והושיט את ידו בכדי להרים
את ראשי.
הסתכלתי עליו ועל המבט המודאג שהיה על פניו.
-"עלינו.. עלי ועליך.. זה..זה לא כמו שהיה פעם" אמרתי לבסוף
בקול חד משמעי.
-"למה את אומרת את זה?" הוא אמר בפליאה "אני חושב שהיחסים שלנו
מעולים, אני יודע שאני אוהב אותך רק יותר מיום ליום ואני בטוח
שאת..."
ואז הוא הבין מה קרה. הוא ראה שאני מרכינה את ראשי לרצפה שוב
והוא הבין.
הוא הבין שאיפשהו אצלי, אני כבר לא מרגישה אותו דבר.
רציתי להסביר לו, לענות לו, אבל מה שהוא אמר גרם לגרוני להשתנק
ולמנוע ממני להמשיך את המשפט.
לאחר דקה של דממה שנראתה לי כשעה הצלחתי להשלים את המשפט
שלו-"..שאני כבר לא אוהבת אותך כמו פעם".