אריאל.
חבר טוב שלי מאז כיתה ח'.
אנחנו מסיימים תיכון.
חברות של בנים - לא מדברים יותר מדי. כדורסל, חומוס, סרטים
אמריקאיים טפשיים. קצת בנות. לא יותר מדי. לא להעיק. הכל קליל
וזורם. כמו כל שנת השמינית כולה.
מדברים על מה קורה אחרי הבגרויות.
קיץ. ים. אני הולך לשנת שירות בקיבוץ בגולן.  יש לי פטור של
שנה ממחשבות על צה"ל. אריאל לא יודע לאן הוא הולך. מה שיבוא.
העיקר קרבי.
פברואר 99'.
כל יומיים מישהו אחר נהרג בלבנון.

אריאל תמיד היה יותר מוצלח ממני ברוב מה שעשינו. בחור חכם, יפה
תואר. תמיד חשבתי שבתור בחורה הייתי מתאהב בו נואשות. תמיד היה
מנצח אותי בכדורסל. לא יעזור כלום. שייט יותר טוב. חי את חייו
ביותר שמחה ממני. בלי חוכמות. מהמוצלחים האלה שנורא מתחשק
לשנוא אבל אף אחד לא יכול, כי הם אנשים זהב. אף פעם לא הייתי
צריך לפרוט את יחסיי עם אריאל למרכיבים הקטנים, הסבוכים. הכל
היה פשוט - מה עושים היום בערב? ראית את הסרט החדש? אתה בא
להפליג?

בתחילת י"ב אני חולם חלום. אריאל נהרג בלבנון. ואני יודע
שאריאל הולך להיהרג.
את כל השמינית ביליתי בידיעה מוקדמת, ברורה ומהילה: אריאל הולך
למות בלבנון. זו השנה האחרונה שלי איתו. של כולנו.
ובטיול לילי לגבעת התחמושת אני אוזר אומץ, תופס אותו הצידה
ומספר לו. על החלום, על הפחד, על הידיעה הברורה שלא ידעתי כמוה
מעולם. ואריאל צחק עלי כמו שרק אריאלים יודעים. כלום לא יטריד
אותו מנועם חייו וקלילותם.
אני כועס.

מאי 99'.
אמצע תקופת הבגרויות.
קיץ, מזגן. הרבה ים. קצת הסטוריה, קצת תנ"ך.
אחד אחד כולם מקבלים רשיון. גם אני.
תחושה של חופש באוויר שלא ידעתי כמוה.
אנחנו גדולים. עוד חודש מסיימים י"ב.
אסימון גדול נופל. התרגשות. פחד.
כולנו מתאספים אצל אלון על הגג לראות את תוצאות הבחירות, ובדרך
גם לאכול כמו שצריך. יושבים על הגג ומדברים. לילה חם.
אריאל, שתמיד היה יותר ימני ממני, הפגם היחיד הנראה לעין,
החליט בבחירות הראשונות בחייו להצביע ברק. אפילו אריאל חושב
שאנחנו צודקים, אמרתי לעצמי.
עם שיפוד ביד ימין וקולה ביד שמאל, ראיתי עם כולם את תוצאות
המדגם, וצהלתי עם כולם. ונבהלתי עם כולם כשראיתי את התעצמותה
של ש"ס. אבל ברק ראש ממשלה, הכל יהיה טוב. הוא לא ייתן להם.
עוד מעט יוצאים מלבנון. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הייתי
אופטימי. לא קורה לי הרבה.
דצמבר 99'. אריאל מתגייס לקורס חובלים. אני רחוק רחוק, בגולן.

יוני 2000. נסיגה מלבנון.
איזו שמחה. איזו הקלה.
לא הכרתי אף אחד ששירת שם, ובכל זאת.
אריאל יצא מצטיין שלב בחובלים, בדרך להיותו מצטיין קורס ומפקד
דבור מול חופי עזה.
אני מרגיש כמו סבתא זקנה ודאגנית.
איזה כיף לטעות.

יוני 2001. זמן כתיבת שורות אלה.
לא ראיתי את אריאל די הרבה זמן.
די התרחקנו. קשה לשמור על קשר כשחוזרים הביתה פעם בשבועיים.
האוטופיה של תחילת ימי ברק נעלמה מזמן.
כולנו זזנו ימינה. בייחוד אני.
אני נזכר איך לא הצלחתי לנער את אריאל משמחתו גם כששטחתי בפניו
את פחדיי ממותו הקרב בלבנון. לא היה אפשר לגעת בו.
יש אנשים שחיים ככה גם בלי שיהפכו לתמונה על הקיר ביום הזכרון
לחללי צה"ל.