ירושלים. נובמבר. יום רביעי.
קר.
רמי גרר אותי להופעה בצוללת הצהובה.
הדרה לוין ארדי.
מי?!
בדיוק.

לצערי, השארתי את המעיל המגניב שלי בתל אביב.
סוף סוף כשקר ויש הזדמנות.
פעם הבאה.
אנחנו מגיעים בעשר. מתיישבים שורה שניה ליד השולחן. המלצרית
החמודה באמת היתה מאוד חמודה. בסוף היא באה. צחקקנו ופטפטנו כה
וכה. בסוף הזמנו. אני טוסט בולגרית ורמי טובורג. כמובן שהשמן
הזה אכל לי חצי.
האולם התחיל להתמלא.
להתמלא עלק. ארבעים איש גג.
אבל מה אכפת לי אני אותי? מקום קטן, אנחנו שורה שנייה מול
הפסנתר, לפנינו טובורג והטוסט בולגרית בדרך. ברקע סיימון
וגרפונקל. אני מתאמן בלשתות את השתן המכונה בירה. רמי מתאמן
בלצחוק עלי. מה רע? כל כך קל ומפתה לשכוח את שירה ואת דפני
הגועשות במוחי, כל אחת בדרכה. דפני בחזרתה המהירה והדורסנית אל
הכרתי, ושירה ששוכנת שם תקופה ארוכה ארוכה.
בעשר וחצי ההופעה מתחילה. הדרה (כן כן, מסתבר שרמי אחוק שלה)
עולה לבמה ומתיישבת מול הפסנתר. שני שירים ראשונים נעימים
ומלודיים מלווים את הטוסט בולגרית, בדרכו הטעימה אל קיבתי. היה
גם את הטובורג בכוס המגניבה, שעל אף טעמו הדוחה עשה את העבודה
ותרם לאווירת המועדונים הנעימה.
ואז עלתה הלהקה. גיא הבסיסט בטרנינג וחולצה סגולה, עם טבעת על
הקמיצה. אסף המתופף הקירח שחייך בקטעים לא ברורים בהופעה,
להנאתו הצרופה. ותמר הגיטריסטית, שלבשה מין סרט לשיער שכיסה
שלושת רבעי מהראש, שעליה אין מה להגיד חוץ מזה שהיא יפהפיה.
והערב המשיך באותה נעימות בה הוא התחיל. מוסיקה מלטפת, טוסט
גמור, המאבק התמידי בין הטעם של הבירה למגניבות הנלווית,
המסטול המאושר מימין שרקד עם כל הגוף, שאי אפשר שלא לצחוק
כשרואים אותו, אבל לצחוק איתו, לא לצחוק ממנו.
אני מניח שבאיזשהו שלב זה נהיה כמעט בוטה. לא כל כך התאמצתי
להסתכל על הזמרת. מדי פעם ככה. לא הרבה יותר. מאוד התאים לי
לבהות מהופנט בגיטריסטית היפהפיה, שמאוד מאוד הזכירה לי בחורה
בשם זוהר אייבל, שמעבר להיותה יפהפיה בעצמה, היתה גם כלבה לא
קטנה. לזכות תמר, שכבר הספקתי להכיר את שמה ולא הרבה יותר,
ניתן לומר שעדיין לא החלפתי מילה איתה, ולכן היא יכולה להיות
מה שאהפוך אותה. ובאותו הערב היא היתה תחליף ריק ויפהפה לבחורה
בחיי. פלא שהתאהבתי בה על המקום? מראש היתה זו התאהבות
לשעתיים. במודע. ולא הפריע לי בגרוש. יעבור מחר בבוקר. רק ריח
עשן הסיגריות מהבגדים יזכיר לי משהו במעומעם. היא היתה גולת
הכותרת של ערב נעים, שכל כולו מוקדש לחיים של מישהו אחר ולא
לשלי. מומלץ בחום.
משמאלי רמי השחיז ציפורניים. גם בימים כתיקונם הוא נוהג
להתאכזר אלי לפעמים. הפעם זה היה צפוי וכמעט מתבקש. ההקנטות
המשיכו למרות הפצרותי, בהתחלה בנעימים ואחרי כן בכעס. הוא טוען
שהוא מתאכזר אלי כי הוא רואה בי את עצמו. נראה לי כמו סוג
מעוות של מחמאה, או חשבון נפש מאוחר, או משהו. רק שאני לא
המרכז. אני הסימפטום.
אחרי שההופעה נגמרה, רמי הופתע מהכעס הכנה שהיה בי בעקבות אותו
קראש מצחיק של שעתיים.
רבנו.
ושמחתי שרבנו.
הרבה דברים מחכים בבטן לריב בשביל לצאת. וזו גם ההזדמנות להיות
אסרטיבי בלהגן על עצמי, תחום שאף פעם לא הייתי טוב בו במיוחד.
ודווקא אותו ריב עם רמי השאיר את תמר אייזנמן איתי הרבה מעבר
לעשן הסיגריות שנדבק  לי לבגדים באותו הערב. אני רבתי על זכותי
לקראש טפשי, לא הגיוני, מטורף וטוטאלי.
וכמה שהיה קל לשקוע בו.
כמה שהייתי צריך אותו.
וכמה שהיא היתה יפה.
כואב הלב.

אחרי ההופעה רמי הציע לגשת לדבר איתה, לזרוק איזו מילה.
לא רציתי. לדיבורים אין שום קשר להתאהבות שלי.
תמר אייזנמן היא סמל, היא צורך, היא כלי.
באותו ערב עשיתי ממנה מה שרציתי.
ולא היה מקום בפיקציה לדיבורים. הם רק היו הורסים.
להתאהבויות של שעתיים יש חוקים מאוד ברורים.