החלטתי לכתוב לך מכתב. בהתחשב בחודש האחרון, אולי בכלל לא תקרא
אותו.
אני לוקחת את הסיכון שישר תשלח אותו לפח, או שמלכתחילה בכלל לא
תקבל אותו. אני בכל זאת כותבת כדי להבטיח לעצמי שעשיתי הכל,
שניסיתי להבין, שלא ויתרתי ישר.
אז אם אתה קורא כבר שורות אלו, גם אם זה רק מתוך סקרנות, אני
עשיתי את חלקי.
בכל הכנות, אין לי שום מושג מה קרה, למה ומה גרם לזה, אני רק
יודעת שמאז שנפגשנו הכל השתנה. לא דיברת, בקושי הגבת, וגם זה
נקטע איכשהו, מתישהו.
זה היה מעין תהליך משונה, ואני לא מצליחה להבין אם קיימת נקודה
מסוימת בה התחלתי לקלוט שאתה מתרחק ומתנתק לגמרי. ועכשיו זה
כמו שני זרים גמורים. פתאום זה לא יון ולא כלום, כאילו הפכת
למישהו אחר.
אמרת שאתה תמיד כנה, לפעמים אפילו יותר מידי, רק שעכשיו אין פה
שום כנות, לא טרחת להגיד כלום, אף לא מילה אחת שתנסה להסביר את
מה שהולך (או לא הולך) פה. במקום כנות או כל דבר מלבד התעלמות,
אין ממך כלום. מלבד, כמובן, איזה משפט שאומר במפורש מה אני לך,
משהו כמו: "מפריעה לך בעיניים".
חשבתי לעצמי, אם עשיתי משהו לא טוב, אם פגעתי בך במשהו, אם אני
צריכה להתנצל על משהו, וככל שחשבתי על כל דבר, אפילו הקטן
ביותר, לא מצאתי שום דבר שיהפוך את המצב העכשווי להגיוני.
אני כותבת כדי להעביר את מה שהולך לי בראש, ואם אתה זוכר ממני
משהו, ואם אתה מכיר שמינית ממני, אתה יודע שאני שונאת שדברים
נשארים פתוחים. עדיף לי לדעת מאשר לתהות על כך.
אני חושבת שאתה כועס או אולי כבר לא אכפת לך מאיזושהי סיבה,
אבל כך או כך, בתור בנאדם אתה צריך להיות כנה ופשוט להגיד. חד
וחלק. לטובה או לרעה.
האמת, הכי קל היה אילו יכולתי להגיד "סתם דפוק..." ופשוט
לשכוח, אבל אני לא מסוגלת לבטל הכל בהינף יד כשאין לזה סיבה.
האמת, ניסיתי ולכן אני כותבת.  
יש פה משהו אירוני, כי למרות שאני הייתי הפסימית וגם הפסיבית
מבין שנינו, אני מוצאת את עצמי מופתעת שכך זה מסתיים.
בכל אופן, אם תרצה או לא תרצה להגיב זו כבר החלטה שלך, אבל אני
עשיתי כל שיכולתי.