שער הכניסה לבית הספר הממ"ד "עותניאל". שומר מנומנם פותח את
שער הברזל, דרכו נכנס איזי קלמנוביץ': מורה צעיר ונמרץ, לובש
סוודר ירוק- אדום מפוספס, זיפים מסודרים, בידו תיק. הוא פוסע
במעלה שביל האבן ונכנס לחדר המורים. החדר מוזנח, מקרר עבש
מטרטר בפינה, מראה גדולה ומלוכלכת קבועה ליד דלת הכניסה. על
השולחן הרחוק שרוע מנחם, מנהל בית הספר. כיפה סרוגה גדולה
מעטרת את ראשו, פניו עצובים, לובש חולצת כפתורים צהובה- בהירה,
מעיין בעיתון "מקור ראשון". בחדר ישובות עוד שתי מורות דתיות
מבוגרות, שמנמנמות שעונות על השולחנות.

איזי: (בחיוך רחב) שלום! אני איזי. (מורה אחת מרימה את ראשה
בחוסר רצון, מביטה בו וחוזרת לתנוחתה המקורית). תוכלו לומר לי
איפה המנהל?
מנחם: (בחוסר חשק, מבלי להרים את העיניים מהעיתון) אני המנהל.
למת בלי כיסוי ראש?
איזי: אה.. דווקא הבאתי כובע.. זה צריך להיות כאן.. (נבוך,
חופר בקדחתנות בתיקו).
מנחם: בן כמה אתה?
איזי: 27.
מורה מנמנמת (מתעוררת בבת אחת): 27?
איזי: כן, למה?
מנחם: נו מהר! מה אתה רוצה שאיזה ילד יעבור פה ויראה אותך?
איזי: (החיוך חוזר לפניו. הוא שולף כובע לבן עם כתובת "שלום"
וציור יונה. מביט במנהל) אני איז.. יצחק מקרן אחוו"ה, באתי
ללמד אנגלית.. צילה דברה אתך?..
מנחם: (מזועזע) זה הכובע?!
איזי: כן.. אם אתה מתעקש על כיפה אז אני אביא לפעם הבאה.
מנחם: תחזיר את זה לתיק, אני יביא לך משהו אחר. (קם בעצלנות
נרגזת, יוצא)
מורה מנמנמת: יש לך כבר ילדים?
איזי: לא, אני לא נשוי בכלל.
מורה מנמנמת: מה? 27 רווק?
מנחם: (נכנס בסערה, חובש לראשו של איזי כובע ועליו הכתובת
"לשחרר את דרעי").
איזי: (המום) אם תוכל לתת לי את מערכת השעות, שאני אראה לאן
אני הולך עכשיו..
מנחם: בתשע אתה נכנס לב' 3, חיות אלה. אל תפחד מהם, תראה להם
מי הקובע ויהיה בסדר. (יוצא).
מורה מנמנמת: רואים עליך שאתה בודד. בוא בוא, אני אתן לך את
המספר של הבת שלי (מוציאה מתיקה פתק מוכן ודוחפת אותו לידו).