לא לפני זמן רב מצאו זו את זה צפרדעית ונסיך, במקריות פתאומית.

הצפרדעית הייתה הספקנית והנסיך התנהג כמו שנסיכים מתנהגים- הוא
היה סבלני, עדין, מצחיק ורגיש, ממש כמו באגדות.
הם דיברו במשך שעות, לילות שלמים, לפעמים עד זריחת השמש, וכלום
לא עצר אותם, גם לא המרחק הגיאוגרפי שחצץ ביניהם- שכן היא גרה
בצפון השלולית והוא בדרום- בדיוק בשני קצותיה.
הם המשיכו לדבר, ועל אף הריבים הקטנים, הרגישו כי הם רק
מתחזקים ומתקרבים יותר זה אל זו. הוא הצליח לשחרר אותה, כל פעם
יותר, מכבלי הספקנות ובהתמדה העניק לה חום ואהבה שלא ידעה לפני
כן. היא הרגישה שאט אט הוא הופך אותה לנסיכה, ויותר מכך- הוא
גרם לה להאמין שהיא באמת יכולה להיות נסיכה.

והם נפגשו. בפעם הראשונה בחייה העזה להעיז ואף יזמה את המפגש,
וידעה שהוא- שהיה תמיד כל כך בטוח בהם- ייענה בשמחה.
השניות הראשונות היו מביכות, אך הם זרמו עם המבוכה וגילו כי
המימד שהוסיפו רק תרם לרגשותיהם. הם צחקו ונהנו, בדיוק כמו
לפני- רק הפעם פנים מול פנים. לפחות עד לרגעים האחרונים.
כשנפרדו בחיבוק היא הרגישה רע, ואולי פחות בגלל שזו הייתה פשוט
פרידה ויותר בגלל ההרגשה העזה כי הפרידה תהיה לזמן לא מוגבל,
אולי לתמיד.

ומאז הכל הדרדר. מלבד שתי שיחות קצרות מעלות חיוך, פשוט ניתק
הקשר.
הנסיך הסתגר, לא הגיב, לא יצר קשר, סתם ככה בלי סיבה. מלותיו
היחידות היו קרות וחסרות רגש, כאילו הפך בן לילה לצפרדע
מנוכרת, זרה.
בינתיים התגייס הצפרדע לשייטת השלולית, והיא נותרה מבולבלת
וחסרת תשובות. היא התחילה להרגיש שוב כצפרדעית, ולא היה לה איך
להסביר לעצמה את מה שקרה.
לא הייתה לה כל ברירה אלא לנסות להמשיך הלאה, על אף כל התהיות
הרבות וסימני השאלה הנדהמים. היא אפילו יצאה עם צפרדע אחר כמה
פעמים, בתקווה שתוכל להשתחרר מאותו נסיך, שהתברר כי חזר
לאגדות, באותה פתאומיות שבא.

וכך נשארו אותם סימני שאלה רבים, ושום דבר לא השתנה. יום עבר
אחר יום, וככל שניסתה לשכוח ולהמשיך הלאה, לא הצליחה להתמודד
עם העובדה שאין לכך סיבה.
מידי פעם היא מוצאת את עצמה מזילה דמעות של געגוע ותסכול, אותן
דמעות שהוא הבטיח לעצור בכל פעם שתהיה עצובה.

אילו יכלה לבקש דבר אחד, זה וודאי נשמע מוזר, כי דווקא מכל כך
הרבה בקשות שיכלו להעלות על דעתה- היא רק הייתה רוצה לדעת אם
שמר את הצמיד שנתנה לו בפעם היחידה בה נפגשו.