פנים בית. הסלון של ז'ראר, אנגולם, צרפת. חורף 1978.
חלל רחב ידיים, מרוהט בצבעים קרים. כל רהיט פונה לכיוון אחר.
פסנתר שחור וגדול, מקושט ברצועות שיש לבן עומד במרכז החדר.
מאחוריו מרפסת תלויה שכל חלונותיה פתוחים לרווחה. על הפסנתר
יושב ז'ראר, לבוש בסוודר לבן עבה במיוחד. הוא מנגן בעוז על
הפסנתר, מרפקיו רועדים ופיסות צמר מתעופפות מהסוודר עם כל
אקורד, ועפות ברוח הנושבת מהמרפסת. הוא גבר מכוער אך מקסים כבן
35. פיו קפוץ ועיניו מרוכזות בתווים, מתאמצות שלא למצמץ.
לימינו, בפינת החדר, מכווצת מקור מלודי. היא ערומה לחלוטין,
יושבת על כיסא עץ דק ומשפשפת את ידיה בנסיון להתחמם.
ז'ראר: תפסיקי לזוז! אף פעם לא דיגמנת?
מלודי: לא ערומה בקור של רחוב דצמברי! אתה מטורף! לציירים יש
לב, לך לא. אני סוגרת את החלון ואז נמשיך.
ז'ראר: (עודו מנגן, מרוכז בתווים) אל תזוזי.
מלודי: (לא קמה, אך משפשפת את ידיה בהתרסה, תוך מבט מתגרה
בז'ראר).
ז'ראר: (מפסיק לנגן בדפיקה על הקלידים, קם וצועק): אמרתי אל
תזוזי! הבטחת לי שאת דוגמנית מקצועית, המינימום זה לא לזוז.
מלודי: מה זה משנה לך אם אני זזה? אתה מנגן, לא מצייר! וקר לי
מאד!
ז'ראר (מבטו וקולו מתרככים): הנה, אני לא אתן לך לסבול לבד
(מוריד את הסוודר בתנופה אחת).
מלודי (מתיישבת כרצונו, משפילה מבט ולוחשת): גם את המכנסיים..
ז'ראר: (מביט בה בהפתעה, מוריד לאט את כל בגדיו בלי להסיר ממנה
את מבטו. מתיישב, מתקן משהו בדפי התווים וחוזר לנגן, בתחילה את
הקטע הקודם ואז משלב קטע רגוע יותר, שמתגבר לאט. היא יושבת ללא
תנועה, חיוך קטן על פניה).
עם הקרשנדו נפתחת דלת הדירה בסערה, ודרכה נכנס רונין. הוא
כבן 28 לובש מדי צבא מגוהצים, נמוך ומזוקן. אפו מעוקם כאילו
נשבר בגיל צעיר. הוא מביט בזעם בז'ראר ובמלודי לסירוגין ולבסוף
ניגש אל ז'ראר המופתע, מרים אותו מבתי שחיו, מתקרב אל המרפסת
ומשליך אותו במהירות אל מעבר למעקה. עם קול החבטה מתפרצת מלודי
בסדרת יבבות חנוקות, כבושות. רונין משליך אליה את בגדיה,
מתיישב ליד הפסנתר ומביט בה. |