היא שם, תמיד היא הייתה שם, עמוק בתוך הלב שלי. גדלה לאט לאט
ותופסת את כל המקום מבפנים. אבל מבחוץ, כלום.
מבט, חיוך, היי, ביי. וגם זה בחסד.לפעמים נראה לי שאם אני לא
הייתי מתעקש, אז כבר מזמן היא הייתה ממשיכה הלאה, חולפת על פני
תוך כדי התעלמות מוחלטת מקיומי. כמו משב של רוח, שרגע אחד שורק
באוזנך ולוחש לך משהו. ורגע אח הוא כבר נעלם, ממשיך הלאה
למקומות רחוקים. אבל אני, מה אכפת לי, אם צריך להתעקש, אני
אתעקש. בשביל יחס ממנה הכל. ככה זה כשאוהבים מישהו, ממשיכים
לנסות, מאיזו סיבה לא ברורה, אנחנו לא מוותרים, כמה שאנחנו
סובלים ופגועים, ואפילו כשאנחנו יודעים שאין שום סיכוי אנחנו
ממשיכים לנסות. אף אחד לא יודע למה, אבל הרעיון רומנטי פורח
אצלנו בראש, למרות שבחיים, מול עינינו, הוא נובל, כמו שושנה
באמצע המדבר. ואנחנו מתעלמים. אותנו לימדו שהאהבה תנצח, אפילו
כתבו שיר. שיקרו לנו. אתם ראיתם את האהבה מנצחת? אבל באמת
מנצחת? ניצחון מוחץ כזה, ניצחון לתמיד? כי אני רק רואה הפסדים
בינתיים. אפשר לחשוב שהאכזבה ושברון הלב הקימו איזה מייקרוסופט
של כאב, ויש להם איזה מין מונופול על העסק. ואת מייקרוסופט כבר
מפרקים כל העולם רודף אחריה. נכון שגם את הכאב אף אחד לא רוצה,
אבל למה לא עושים כלום בנדון? מה מחשבים יותר חשובים מאהבה?
נכון שבגלל האהבה אני יושב עכשיו וכותב פה מול המחשב, אבל עם
יכולתי הייתי איתה עכשיו, רק חבל שהיא לא חושבת ככה. היא עוד
באה ואומרת לי, או יותר נכון לחבר הכי טוב שלי, שהיא יוצאת עם
מישהו אחר, ומבקשת ממנו שיברר אם אני יודע את זה, ובגלל זה אני
לא נחמד אליה.
אני... הייתם מאמינים, אני לא נחמד אלי. אם רק היה לה מושג כמה
אני אוהב אותה, כמה היא חשובה לי, כמה אכפת לי ממנה.
אני, זה שרואה כל תזוזה שלה, זה ששותה בצימאון כל מילה שלה, זה
שעדיין מאמין שהאהבה תנצח, אני לא נחמד?
פעם אמרו לי שדווקא את האנשים הכי נחמדים אף אחד לא מעריך,
הפעם לא שיקרו. אני כל כך נחמד אליה אני כל כך משתדל, כי אכפת
לי, כי אני לא מוותר, אפילו שהיא עם מישהו אחר. היא חשובה לי
מידי, בשביל לא להיות נחמד. ובכלל חיוך אחד שלה, ואיך אפשר לא
להיות נחמד. וכל זה בהשוואה ליחס שלה. איך היא יכולה לומר לי
דבר כזה, ועוד בתור אחת שההגדרה שלה למושג יחס לוקה בחסר.
אז מה? אני פעם התלוננתי? פעם עשיתי פרצוף? אני רק ממשיך
להשתדל, וזה לא כי אין מקום לשיפור, כי יש.
אבל אני אוהב אותה, כמו שהיא, עם היתרונות והחסרונות שלה. אני
רוצה אותה, ולא איזה רובוט שנראה כמוה ומתנהג בצורה מושלמת.
הרי אף אחד לא מושלם, ואני לא מחפש את השלמות, כל היופי באהבה,
זה שלמרות החסרונות היא מושלמת בעיני, מושלמת בשבילי. ואז היא
באה ואומרת דבר כזה, ועוד לחבר הכי טוב שלי, לא לי. ואני שומע,
נפגע, מתלונן וממשיך לאהוב.
מלא ברעיונות רומנטים ואמונה שהאהבה כן תנצח, ואני ממשיך
לנסות. על הזדמנות כזאת אסור לוותר, אסור.
אבל מה עושים עם ההזדמנות הזאת באה ואומרת לך בפנים שהיא לא
ההזדמנות שלך, אלא של מישהו אחר? זה כמו להתעורר משנה טובה,
תחת זרם מים קפואים, ולשמוע מעליך את צחוקו של זה ששופך עליך
את המים. ככה אני מתעורר כל לילה, עם ההרגשה הזאת, תחת צחוקם
של האכזבה ושברון הלב, שמסמנים להם עוד V, עוד אחד לאוסף, בדרך
לניצחון הנכסף.
מסמנים עוד פראייר טיפש, שיוסיף להם כנראה עוד הרבה Vים כאלו
לרשימה. וברקע מתנגן לו, למרבה האירוניה, השיר "יש לי אהבה
והיא תנצח". ואפילו אז ברגעים האלו,אני עדיין מאמין. כי ככה
לימדו אותי. ככה מישהו, כנראה גאון, הצליח למצוא נוסחה כזאת,
ששום גילוי של שום פיזיקאי לא יכול להשתוות אליו, גם לא
אינשטיין ותורת היחסות שלו. הגאון הזה, שאף אחד לא יודע מי
הוא, ולכן לא העניקו לא פרס נובל, הצליח לגלות את השאיפה
המרכזית של כל העולם, את הכמיהה הזאת, ולהלביש אותה על איזה
קונספט רומנטי כזה, שהוא שגוי לגמרי. בקיצור הוא שיקר לכל
העולם, פשוט עבד כולנו, כמו כלום. ובלי להסתיר את זה, זה הכול
גלוי, ובכל זאת אנחנו הולכים אחרי זה שולל. כי זה הכי קל, הכי
נוח, הכי כיף. ככה אנחנו רוצים שיהיה, ככה זה בסרטים, ככה זה
בחלומות, ככה זה...  עד שנתעורר.