היום כשנסעתי במכונית האדומה שלי למקום עבודתי אי שם בת"א,
הבחנתי בך.
ישבת על ספסל בכיכר רבין. כשעברתי עם המכונית ליידך, ראיתי
מישהי מוכרת, אז המשכתי לנסוע והחלטתי לחנות רק ממך, כדי שלא
תבחיני... הבטתי בך.
את נראת לי בת 14- 15, ילדה ממש. אבל ילדה, היית כל כך יפה.
התלתלים השחורים שלך הזדנבו אחרייך וקיפצו על גבך ועל כתפייך
הצנומות. עצמות הלחיים הגבוהות שלך, הבליטו את עינייך הבהירות,
שבאחת מהן עמדה דימעה.
למה בכית ילדה ? האם זה בגלל שרבת עם אימך או אביך ? האם זה
בגלל אהבה ראשונה שאיכזבה אותך ? האם זה בגלל שראית משהו עצוב
קורה בכיכר הזאת, שכל כך הרבה קורה וקרה בה ?
ישבת שם על הספסל בצל עץ בודד, מביטה בעוברים ובשבים בעיניים
פקוחות ובוחנות... מפוחדת.
רבע שעה ישבתי שם והבטתי בך ילדה. הירגשתי שהייתי חייבת להתקרב
אלייך, להביט בך מקרוב , לבחון את תווי פנייך מקרוב, לגעת בך
וללטף את ראשך .. לשמוע ולהקשיב לך, לדעת מה ומי גרם לך לבכות
ילדה. יצאתי מהמכונית שלי ונעלתי אותה. התקרבתי אלייך בצעדים
מהירים, בוחנת אותך. התיישבתי בספסל שסמוך לספספל שאת ישבת
עליו, והבטתי בך.
ילדה, היה לך עיניים ירוקות מדהימות, שנראו כמו שני פנסים
מנצנצים מבעד לעורך השחום. היית כל כך יפה ילדה, שלא יכולתי
להסיר את עיניי מעלייך. ישבתי שם והבטתי בך, נעצתי את עיניי
החדות בך. בוחנת אותך וחגה בעזרתן סביבך, כמו נשר החג סביב
טרפו. בשלב כלשהו מבטי התחיל להטריד אותך ולהציק לך,
כנראה...לא הבנת למה אני מסתכלת עלייך כך, בלי להניד עפעף. אז
קמת והלכת ילדה. ואני המשכתי לעקרוב אחרייך עולה למונית השירות
ברחוב, ונעלמת רחוק ממני. השארת אותי יושבת שם וממשיכה לחשוב
עלייך. על הילדה שאיני יודעת את שמה, היכן היא גרה, בת כמה
היא, מה היא אוהבת ומה היא שונאת, אם היא לבד או שיש לה משפחה,
אם היא עצובה או שמחה,אם היא אוכלת שוקלד ממש כמוני סתם
כשמשעמם לה או אם היא מציירת וצורחת בו זמנית בשביל לפרוק כאב.
ילדה שהשאירה אותי מלאה סימני שאלה ובסקרנות שלא עוברת...
עליתי על המכונית האדומה שלי, התיישבתי על כיסא הנהג.
שנת 1983. שדרות אפריקה באשקלון. ספסל שלישי מהפנס היחיד
בשדרה. ישבה שם ילדה, בדיוק עם אותו מבט כזה בעיניים. היא לא
הייתה יפה כמוך, ילדה, אבל גם לה עמדה דמעה בעין.
|