אני שונאת בתי קפה. שונאת את הריח החזק הזה של הקופאין ושונאת
את המלצריות הכוסיות האלה שמקבלות כסף בגלל מידת החזיה שלהן.
אני שונאת את האנשים שבאים למקום ושונאת את התפריטים שם. רק את
קלמנטינה אני אוהבת.

הוא קיבל את השם הזה בגלל שעל כל שולחן מונחת סלסלה עם תפוזים.
שממלאים את המקום בריח מוזר של אוויר נקי. אשכרה ריח מוזר
במרכז ת"א המסריחה.

פעם בשבוע, כאילו שאין לי מה לעשות בחיים, אני מתארגנת כמו כלה
לליל כלולתיה. פתטי. אני לובשת את השמלה השחורה הצמודה הקצרה
שלי, מורחת על הפנים שלי שפכטל (נו מה השם המקצועי של זה?)
ושמה אודם ורוד קיטץ' שעושה לי ריח של קיא מהשפתיים. אבל זה מה
שיש.

אני יורדת מהבלוק שלי אי שם בדיזנגוף ומתחילה לצעוד בקושי על
העקבים האלה, לכיוונו. אני רואה את השלט - "קפה קלמנטינה. פתוח
24 שעות". כולי מחוייכת, יודעת שהערב תגיע עוד הרפתקאה חדשה.
עוד מסע מוזר. עוד טיול בדימיון.

אני נכנסת בדלת הצרה שלו. תמיד חלמתי שכשאני אעבור בה פתאום
המוזיקה בפנים תפסיק להתנגן וכל הנוכחים יחדלו לרגע מעיסוקיהם
החשובים ויפנו מבטם אליי. שליבם יחסיר פעימה מהיופי עוצר
הנשימה שלי. זה תמיד ישאר בגדר חלום כמו כל שאר התיסכולים שלי.

המוזיקה לא מפסיקה להתנגן, אבל הנוכחים באמת חודלים מעיסוקיהם
ומסתכלים עליי. ובדרך כלל זה מתלווה עם איזו הבעת גיחוך או
חיוך מעורר רחמים.

וזה המקום לתאורי : אני רווקה בת 32 ללא ילדים, אני נמוכה
בהרבה מהדרישה המינמלית בשביל לעלות על מסלול תצוגות האופנה,
ואני גם שמנה. שמנה מידיי. השמלה הקצרה שאני לובשת חושפת
רגליים לבנות ושמנמנות שמתחברות לבטן גדולה. גדולה מידיי.
שיערי הוא האוייב הגדול ביותר שלי עימו אני מנהלת מלחמה בכל
בוקר מול המראה, בניסיון לגרום לו להראות קצת פחות מקורזל
ונפוח.
הקיץ כמו החורף כמו האביב וכמו הסתיו לא עושה טוב לפנים
המנומשות שלי. השמש רק מחרמנת את הנמשים שלי ובאופן בלתי מוסבר
וברור גורמת להם להתרבות מעונה לעונה.

אבל ניחא, זאת אני.

המלצרית החטובה העונה לשם מירב מתקרבת אליי ומסמנת לי בראשה
להתיישב על הבר. כולם כבר מכירים אותי בקפה הזה. אני כבר בת
בית. היא נעמדת מאחוריו ולוחשת לי "תסתכלי שם!! הבחורה הזאת
והבחור ההוא הכירו רק עכשיו. והולך להיות להם חתיכת לילה לפי
הדיבורים בינהם... או לפחות ממה שהצלחתי לקלוט." היא מצביעה
בסתר לכיוון שולחן קטן בקצה המקום. יושב שם בחור שנראה בשנות
ה-30 לחייו לבוש בחליפת עסקים מהודרת. נראה כמו איזה עורך דין
פלצני. העיניים שלו מהפנטות אותי לכמה שניות- צבען ירוק בהיר
והן נראות נהדר לנגד עורו השחום של העורך דין החמוד שלי. הוא
מחייך אליה ונותן לה כל מיני רמזים חושניים כאלה עם השפתיים,
העיניים, משחק את משחק הפלירט. אוף אני כל כך מקנאה בבחורה
הזאת... שתהיה בריאה, גם איתה הטבע לא חסך. שיערה בלונדיני
שמגיע לה עד אמצע הגב, ועיניה נראות כשתי פנינים שחורות
בוהקות. היא לובשת שמלה שחורה קצרה וצמודה, ממש כמו כמו שלי,
אני חושבת שאפילו אותו הדגם, רק שעליה זה נראה טוב.  
מירב מניחה את ידה על כתפי ולוחשת לי "חלומות פז". אני, כלא
שומעת, ממשיכה להביט בזוג ההוליוודי הזה שנראים כאילו עכשיו
יצאו מאיזה האפי אנד של קומדיה רומנטית. משהו סטייל "אישה
יפה".
אני כמעט יכולה לשמוע אותה, אפילו בין כל העשן והרעש , אומרת
לו "בוא נסע לדירה שלי.. אני רוצה שתגיד לי מה דעתך... אם עליי
לשפץ משהו..."

-את יודעת מה הכי מיוחד בים ?
- הדגים ?
- את מתוקה. לא.. לא הדגים. הכי מיוחד בו זה שאם אני אעמוד
בחוף בתל אביב ואת תעמדי בחוף באוסטרליה ושנינו ננגע בקצה
האצבע במים המלוחים, נהיה הכי קרובים בעולם.


אני מוקסמת. אנחנו שוכבים אחד ליד השני מתנשפים ועירומים כביום
הוולדנו. הוא מתקרב אליי ולוחש לי מילים יפות, כמו שגברים תמיד
לוחשים לי. הוא אומר לי כמה שאני הדבר הכי יפה שהוא ראה, כמו
שהוא אסיר תודה על הלילה הזה שהתמסרתי לגופו ונתתי לו ללמוד את
קימורי העדינים. הוא מספר כמה שהוא רוצה שנמשיך להיות בקשר,
כמה שהוא לא רוצה להפוך להיות לעוד אחד ברשימת הסטוצים שלי,
שהוא מתאר שהיא בוודאי ארוכה מאוד. אני מהססת. גברים מוצלחים
כמוהו אני יכולה לתפוס בכל היום אפילו ארבע. הרי אני כל כך
יפה, ונחשקת, וחכמה. אני מחייכת אלו חיוך צבוע שמסגיר את
מבוכתי וקמה ממצעי הסטאן שגופי המעוצב נח עליהם. אני הולכת
לכיוון המטבח בדירת הגג שלי בצפון ת"א וקוראת לו מהקצה השני של
החדר "קפה?" הוא לא עונה. אני מסיקה שהוא בוודאי לא שמע אותי
ושואלת שוב "טל, קפה?" אני מרגישה יד נוגעת בידי, מנערת אותי,
אפילו מכאיבה לי קצת. אני מסתובבת לראות מיהו בעל היד שמפריעה
לשלוותי...

"אורנת! אורנת את בסדר?" אני רואה את עיניה המודאגות של מירב
מביטות בי. "אני כבר כמה דקות מנערת אותך פה ואת פשוט לא
מגיבה. קרה משהו?" אני לא עונה לה.
עדיין לא התאוששתי מהמציאות הזאת שנפלה עליי פתאום. ממראה
הכסאות המיותמים והריקים מרגילה הארוכות של הבולנדינית שישבה
קודם לצידו של החתיך ההוא בחליפה העיסקית.

אני תופסת את עצמי ומבינה ששוב חלמתי. ששוב שקעתי בתוך הדימיון
שלי - שאני כל כך אוהבת לשקוע בו. לשקוע באשליה, להיות מה
שלעולם לא אהיה. "קפה חלומות אתם צריכים לקרוא למקום הזה" אני
מחייכת למירב ומרימה את התיק שלי בידי. צועדת בצעדים כבדים
ומגושמים לרחוב, מלאת השראה.

אבל ניחא, זאת אני.