סווטה חזרה הביתה בשמונה בערב. עלתה במדרגות האפלוליות. מצאה
את המפתח. פתחה. נכנסה. האורות דלקו בכל הבית כמעט. ניגשה
וכיבתה את האור במטבח, בחדר הרחצה, במרפסת.
חלפה על פני איוון בסלון. הוא היה שרוע בגופיה, חשוף קעקועים,
מול הטלביזיה, על הספה המהוהה שנשכרה עם הדירה. מעשן, מפזר אפר
על הרצפה. לא הוחלפה ביניהם מילה.
"האורות לא מטרידים אותו", חשבה סווטה, "יש מי שישלם את  חשבון
החשמל בשבילו. הגיע הזמן לשיחה נוקבת עם המנוול. גם על שכר
הדירה. אבל לא עכשיו. הוא נראה מסטול ממשהו. אחד מהכדורים
המחורבנים שהוא בולע, כנראה. עכשיו לא זמן טוב. אבל בקרוב,
בקרוב".
הלכה אל החדר. הניחה את התיק. לקחה בגדים נקיים מהארון. נכנסה
למקלחת. כשיצאה משם היה עדיין שרוע באותה תנוחה, מבטו זגוגי,
מטומטם. מסומם, ללא צל של ספק.
נכנסה שוב לחדר. החלה לסדר תיק ליום העבודה של מחר. היא הייתה
עייפה מאד. אבל, בבוקר תהיה עייפה עוד יותר והסיכוי לשכוח משהו
כאשר רצים אל האוטובוס ואין זמן לחזור ולקחת יהיה גדול יותר.
נשמעה דפיקה בדלת.
הפתעה. הייתכן כי האידיוט הגיע בעצמו למסקנה שעבר את הגבול? בא
מיוזמתו לשלם? ליישב את ההדורים?
פתחה את הדלת. עיניו היו זגוגיות עוד יותר מאשר קודם לכן, עד
כמה שהדבר אפשרי כלל. הוא נראה משונה. לא ממוקד.
"כן?.."
"את עושה"
"מה?"
"את עושה"
"סליחה...אני לא מבינה..."
("אלוהים", חשבה, "הוא מדבר אתי עברית. הוא מסטול לגמרי. לא
יודע מה הוא עושה").
פתאום הטיח בה אגרוף. סתם. פגע במצח והפיל אותה פנימה, לתוך
החדר. נכנס פנימה בעצמו. עיניו איבדו את שארית הבעתן.
"את עושה!"
"מנוול! הבטחת לי שלא תעשה כלום! הבטחת!.."
היא ניסתה לבעוט בו ולהרחיק אותו, להוציא אותו מהחדר כדי שתוכל
לסגור את הדלת אחריו. הוא הכה אותה שוב. נשכב עליה, מצמיד את
צווארה לרצפה ביד חונקת, אכזרית. ביד השניה הפשיט את עצמו,
חושף אבר רפוי למחצה, וקרע ממנה בגסות את המכנסיים והתחתונים,
מותיר שריטה ארוכה ומדממת על ירכה.
"הציפורניים שלו מטונפות תמיד", חשבה, "צריך יהיה לנקות היטב
את הפצע הזה".  
איוון נלחץ אליה, מנסה להחדיר את אברו הרפוי. לא הצליח.
"לא עומד לך. אתה על סמים", אמרה סווטה.
הוא הטיח את ראשה ברצפה בכוח. פעמיים. קם והסתלק.
סווטה קמה מן הרצפה, סגרה את הדלת. הניחה כסא מתחת לידית.
התלבשה. שמעה את איוון מזיז חפצים בסלון ונשכב שוב על הספה.
התיישבה על קצה המיטה וניסתה לחשוב מה לעשות. לברוח אי אפשר.
הוא נמצא בינה לבין הדלת. אין לה טלפון או פלאפון שתוכל להגיע
אליו מבלי שהוא יבחין בכך. הכי טוב יהיה לחכות עד שהמסומם
יירדם ואז לצאת מהבית. מחר תוכל, סוף-סוף, להעיף אותו מהדירה.
ברוך שפטרנו. אולי טוב, בסך הכל, שהעניינים הגיעו לידי כך.
ישבה וחיכתה. איוון התנועע על הספה. מלמל לעצמו מדי פעם. לא
נרדם. בסביבות אחת-עשרה נרדמה בעצמה.
ידית הדלת חרקה.
היא התעוררה מיד, דרוכה. איוון ניסה לפתוח את הדלת. פעם.
פעמיים.
ואז בעט בדלת בכוח. בבעיטה השלישית נשבר המשקוף והדלת התנתקה
ממנו.
הוא התפרץ פנימה, משתולל ומכה כמטורף, משליך חפצים. בעיטות,
אגרופים, סטירות.  הרימה את שתי ידיה כדי להגן על ראשה.
"בסדר, בסדר, די! רק לא בחדר שלי."
הוא עיקם את זרועה בכוח ומשך אותה אל חדרו. בכניסה לחדר התפשט
ואילץ אותה להתפשט. הפעם הייתה לו זקפה. זרק אותה על המיטה,
שפך עליה משהו וחדר מיד, בגסות, אל פי הטבעת, עד הסוף. סווטה
נשכה בכוח את גב זרועה, המונחת על הכר, כדי לא לצרוח מכאב. לא
להרגיז אותו יותר. שלא יבוא מישהו ויראה.
זה היה קצר למדי, תודה לאל. הוא שלף את עצמו ממנה, מתנשף.
התהפך ונשכב על הגב. פקד עליה לשבת עליו. צייתה. עכשיו יכלה
לראות יותר פרטים סביבה. החדר היה אותה אורווה מטונפת שהיה
תמיד: בדלי סיגריות, מצעים מלוכלכים, קרעי עיתון, חולצה זרוקה
על כסא, סכין.
סכין. פשוט סכין.
ה'דוקרן' הקטן שהיה נושא על גופו תמיד. מונח על הכסא, בהישג
יד. סתם כך.
"עד כדי כך הוא בטוח בעצמו", הרהרה, "או מטומטם. או שניהם גם
יחד. ולי עדיף כבר שישבור לי את כל העצמות. ויש לי ידים חזקות.
מהניקיון. לא יוכל לקחת ממני את הסכין בקלות. ויצטרך לתפוס
אותו מהקצה החד אם ינסה."
העלתה על פניה הבעה חולמנית-חרמנית ונרכנה אליו באיטיות.
מעמידה פנים שטכניקת איש המערות שלו הציתה בה תשוקה, או לפחות
הכניעה אותה. הוא מטומטם מספיק כדי לקנות הצגה כזאת.
זה היה מסוכן. הוא היה עלול להחליט לנשוך את אחת מפטמותיה.
אבל, לא הייתה כל דרך אחרת להגביל את שדה הראיה שלו. ביד אחת
מגששת חיפשה ומצאה את קת הסכין.
עכשיו, או לעולם לא.
הזדקפה באחת ודקרה בכוח, לכיוון החזה. החטיאה, כמובן. הלהב פגע
בכתף, מעט מעל הקעקוע המפואר שנשא עמו מימיו בכלא, ברוסיה. לא
משנה. נקודת האל-כשל נחצתה. מכאן ניתן רק להמשיך. איוון צווח
וניסה להיחלץ מתחתיה. זה לקח לו זמן. בינתיים דקרה אותו, שוב
ושוב. הוא קם ורץ ברגליים כושלות  אל עבר הדלת, מגיר דם ושתן.
המשיכה לדקור. בלב כל מהומת האלוהים הייתה פתאום שקטה לחלוטין,
קרת-רוח ומרוכזת. הבינה שהוא מנסה להגיע אל המטבח, להשיג סכין
משלו. יש לכתר את האויב ולהשמידו בטרם יעלה הדבר בידו.
במסדרון הצליח פעם אחת לבעוט בה ברגל שרירית ולהטיח אותה אל
הקיר. אבל היא חידשה את המרדף במהרה. ודקרה ודקרה. בפתח המטבח
כבר היו תנועותיו תשושות, לא מתואמות. כמו מקק שספג מנה הגונה
של קוטל חרקים. עקפה אותו בזהירות ונעמדה בינו לבין ארון כלי
המטבח. הדפה יד חלושה ששלח. עכשיו לא בטחה בעצמה שתדע לכוון אל
הלב. דקרה אותו בצוואר, שלוש, ארבע פעמים.
זהו. תם ונשלם.
הלכה והתיישבה על הספה בסלון. השעון על הקיר הראה אחת וחמשה.
אחת וחמשה בסך הכל. איוון שכב מכווץ בתוך השלולית. ערמת אשפה
קטנה. כל-כך קטן פתאום. הוא לא היה גבר גדל-גוף, בעצם.
"עכשיו יהיה לו קשוי כהלכתו", חשבה, "בכל הגוף. הוא יכול להיות
מרוצה".
ישבה ולא עשתה כלום ולא חשבה על כלום. רעם עמום מילא את כל
היקום כולו, את המטבח על הגופה שבו, את בלוק הדירות המרופט, את
הלילה הצונן-דביק שבחוץ, את ראשה. והרעם הזה היה הולך ושוכך,
בהדרגה.
סווטה לא הייתה רוצחת מלידה, אבל כיעורן של עובדות החיים לא
היווה כל חידוש עבורה. לא עלה על דעתה אפילו לרגע לבכות,
להיתקף היסטריה, להסגיר את עצמה בפאתוס דרמטי לידי המשטרה.
שטויות רומנטיות כאלה מיועדות למפונקים. סווטה לא הייתה
מפונקת. כאשר הכניסה את איוון לדירה ידעה, פחות או יותר, מפי
השמועה, במי מדובר. ההנחה ש"לא יעשה כלום"- יותר משהייתה הנחה
הייתה בגדר תקווה זהירה. ועתה, תקווה שהתבדתה. שכר הדירה המלא
היה פשוט מעבר להישג ידה. וגבר חמום-מוח בדירה היה עשוי
להועיל, בשכונה שכזאת. היא לא עשתה דבר כדי לקדם את פני הרעה.
חשבה לקנות שוקר חשמלי וחסה על הכסף. תכננה להתקין מנעול על
דלת חדרה והתעצלה. ימי העבודה היו ארוכים ומעייפים כל-כך. הכסף
המועט שהצליחה לחסוך יקר ללבה כל-כך. החיים היו הרי ממילא סדרה
של הימורים קטנים, מחושבים למחצה.  
בשעה שתיים בערך כבר היה לה קר. שמה לב שהיא יושבת עירומה,
מגואלת בדם, מחזיקה עדיין בסכין מגואלת בדם. טמטום. קמה, נכנסה
למקלחת והתקלחה. ניקתה גם את הסכין.
לבשה בגדי עבודה וחזרה למטבח. כיסתה את פלג הגופה העליון בשקית
אשפה גדולה אחת ואת המחצית התחתונה בשקית אחרת. קשרה והידקה את
שתי השקיות באמצע. גלגלה את הגופה העטופה בתוך השטיח המאובק
מהסלון. התעטשה. קשרה את קצוות השטיח ומרכזו בחבל חזק. לומדים
משהו כשעובדים בניקיון. פתחה את הדלת והציצה החוצה. אין אף
אחד. קדימה. העמיסה את החבילה על שכמה ויצאה.
"לקחתי שטיח לניקוי", אמרה לעצמה.
הוא היה קל עד להפתיע. בחוץ מצאה את  עגלת האשפה. שמטה לתוכה
את המשא. התכופפה לתוך העגלה, דחפה את  השטיח עמוק ככל האפשר
פנימה וערמה עליו אריזות קרטון רטובות, פחיות שתייה ריקות.
מראה של פועלת זרה לבושת סמרטוטים המחטטת בעגלת אשפה באישון
לילה באזור התחנה המרכזית הישנה של תל-אביב לא היה עשוי לעורר
סקרנות אצל איש.
חזרה הביתה. שטפה את הרצפה ביסודיות. זרקה את הסמרטוט לשקית
אשפה נוספת. עברה עם מטלית לחה על הספה שישבה עליה וניקתה את
כל טיפות הדם מהקירות. זרקה גם את המטלית לשקית האשפה. נכנסה
לחדרו של איוון, הסירה את הסדין המגואל בדם והשליכה גם אותו
לשקית האשפה. הפכה את המזרון. מצאה מצעים מטונפים חדשים, הציעה
את המיטה והשיבה את אי-הסדר המקורי לקדמותו. סידרה את החדר
שלה. בדלת השבורה תטפל בפעם אחרת. קשרה את ידיות הניילון של
שקית האשפה בקפידה. הלכה אל הקצה המרוחק של הבלוק והשליכה את
השקית בעגלת האשפה שם.
חזרה והתקלחה שוב, מנקה היטב את אזור אברי המין ופי הטבעת.
התלבשה וחיכתה.
"עבודה קשה יש לרוצחים, בניגוד למה שנהוג לחשוב. איזה לילה
ארוך".
ניסתה להרגיש משהו.
"לא הייתי אמורה לרחם עליו? או להצטער על מה שעשיתי? הוא היה
הרי, בכל זאת, איזושהי גרסא, חלאתית, של יצור אנושי. לא. נראה
שלא. בכל מקרה, הזמן למחשבות כאלה היה לפני ולא אחרי. שרץ אחד
פחות על הפלנטה הזאת."
משאית איסוף האשפה הגיעה בארבע וחצי. חריקות בלמים, צפירות,
קללות וצעקות. מחרישים אוזניים כמיטב יכולתם, כדרכם בקודש. הרי
בסך הכל כבר ארבע וחצי בבוקר. משאית מלאה איוונים.
עגלת אשפה אחת הועמסה ברעם מתכתי ותוכנה רוקן אל המשאית. אחריה
אחת נוספת וגם זאת שבקצה הבלוק. מטר קללות אחרון. צרור יריקות
פרידה עסיסיות על המדרכה, חריקת הילוכים. המשאית נסעה.
וזהו.
שום-כלום. לא קריאת הפתעה נפחדת. לא הפסקת מבשרת רעות בשגרת
הרעש. לא התייעצות מתלחשת, נבוכה. לא יללת סירנה. כלום. איוון
היה ואיננו. בעוד שעה-שעתיים יעלם לחלוטין ולנצח תחת מאות
טונות של אשפה. איש אינו מכיר אותו ולא יחפש אחריו בארץ.
המנוול לא עבד מזה חודשיים לפחות. מי שהכיר אותו ברוסיה, לא
ירצה לחפש אחריו.
"ביצעתי את הפשע המושלם", הרהרה, "בלי לחשוב ובלי לתכנן".
עכשיו הרגישה עד כמה הייתה עייפה, בעצם. עייפה עד מוות. שקלה
בדעתה אם לצלצל אל הבוס ולהודיע לו שהיא חולה ולא תוכל להגיע
לעבודה. פסלה את הרעיון. יש להמנע מכל התנהגות חריגה. עד
האוטובוס של שש יש לה עוד שעת שינה בערך. נשכבה ממושמעת על
המיטה.
ובכל זאת לא נרדמה.