צרחתי עד שלא היה לי אוויר.
נשמתי וצרחתי שוב, ככה עד שמישהו בא.
זה היה רן, רן ציוני - הוא מאוד מציאותי, תמיד יודע מה לעשות.
הוא שאל אותי מה קרה, אמרתי לו שזה ארוך ומסובך והוא מעורב, אז
לא כדאי לספר לו. הוא קרא לאחותי כי היא מבינה יותר בעניינים
שבלב. התחלתי לספר. הרגשתי שאני עומד לפרוץ את הכלא הכי גדול
שלי.


"אני מרגיש כמו מפגר, או משוגע מלידה, או כמו מישהו עם איזה
שהיא הפרעה, תמיד. זה תמיד היה חלק מהמוסד, כמוני, אבל גם לא.
גם כשזה לא חזק אצלי זה תמיד עומד לי שם, מאחורה. הלוואי
והייתי מת." היא ישר נלחצה ואני מיהרתי להסביר-
"אני לא רוצה למות, רק אתמול חשבתי על זה - דיברתי עם רן, לא
ממש חבר, סתם מישהו שמדבר אלי לפעמים, דיברנו על ניצול זמן ועל
מימוש עצמי, כי מתים בסוף. הפניתי את הראש, למרות שלא היה לאן,
ובכיתי קצת, הרוב בפנים."  המשכתי-


"היום, כמו תמיד, בא המשגיח שלי, ששומר שאני בסדר, ושלח אותי
למנהל כוח האדם של האגף, העניין לא משנה; התחלתי לדבר, היועץ
קטע אותי ואמר שאם הבעיה מקצועית אז שאני לא אטריד אותו, יש לו
דברים חשובים באמת על הראש.
הרגשתי מושפל ומשהו ממש כאב לי בפנים, כמו סדק בחומה, שמתרחב
ומתרחב עד שאפשר לברוח דרכו. נחנקתי.
הוא נתן לי מים ולפני שהמשיך לקטר ברחתי משם, כמו אסיר שנמלט
אל החופש.
באותו רגע, הרגשתי שונה ממנו ומכולם ורציתי להדמות אליהם."


אבל כמו שרן אמר לי פעם, הייחודיות היא הכל באנשים, ושלא ייתכן
סטטיסטית ששני אנשים יהיו אותו דבר. הוא תמיד כזה הגיוני
ומוכיח הכל, ולפעמים אני חייב להאמין לו כי הוא הכי נכון והכי
הגיוני. הייתי רוצה להיות כמוהו. סיפרתי את זה לאחותי והיא
אמרה שאני ורן זה שני טיפוסים שונים ושאני לא אנסה להשתנות כי
זה יהרוס אותי ואני אשתגע. ואז היה לי ניצוץ של חשיבה טהורה,
אולי רק הצתה מאוחרת- אולי אני משוגע!  הסורגים החלו
מתפוררים.


אני לא זוכר אם משוגע זה תורשתי או נרכש, ואני זוכר את עצמי גם
כילד לא מאוזן. היא אמרה לי להפסיק לחשוב על זה, שאני עלול
לפגוע ברן. למרות שרציתי יותר ויותר לחשוב על זה, אולי בגלל זה
ישימו אותי בבידוד.  רן אמר לי, בפעם הראשונה מאז שהכרנו, שאין
לו תשובות להכל וזה דבר שאני צריך לפתור לבד ושהוא צריך ללכת
לחברה שלו חדווא. די נפגעתי מהצורה שהוא אמר את זה, הוא היה קר
כמו תמיד, אבל קצת מתנשא מהרגיל. רציתי גם מישהי, אבל לא הייתה
לי. רציתי בחזרה למיטה הישנה שלי, לכיסאות העץ החורקים
ולחלונות הצרים; התרגלתי לשני דברים שהיו באותו חדר יחיד ובי -
חלודה והרגשה שלאף אחד לא אכפת ממני.


גם סיפרתי לה שבטח יש לי בעיה שאמא ואבא הסתירו ממני כל השנים,
ועכשיו הם מתים אז אין לי בכלל סיכוי לדעת. היא אמרה שאני האדם
הכי חכם ומעמיק שהיא מכירה ושהיא אוהבת אותי כמו שאני, גם אם
אני מפגר - טוב, לא היה לי מה להגיד.
בדרך חזרה מהעבודה נהגתי כמו אסיר נמלט, כמו מטורף, נזכרתי
בסרט "איש הגשם",  שדסטין הופמן היה אוטיסט אבל גם היה ממש חכם
-  זוכר דברים ומחשב. אולי אני כזה, עם מוח לא נורמאלי - לא
חוקי; פעם אסרו כאלה אנשים.


אולי זה סימן שאני לא מפגר - שאני מסוגל לעלות להכרה שלי דברים
כאלה. מצד שני גם אוטיסטים, כמוני(אולי), רואים דברים שאחרים
לא; אני, לדוגמא, ידעתי שאבא ואמא רבים, וידעתי שהם ימותו
מוקדם בגלל זה.
אני מרגיש פתאום הרגשה חדשה שעוטפת אותי, שאני בן אדם יותר
פסימי מפעם, אולי זה סימן לשינוי באישיות, הרי אנשים משתנים כל
החיים שלהם. אבל פעם לא הייתי רואה את העתיד כולו שחור, פעם
הייתי מוצא משהו יפה להתרכז בו, במחנה קיץ לדוגמא, ועכשיו הכל
הופך יותר ויותר כהה.


אולי אני סתם מוזר- אני נורא דומה לכולם אבל שונה; כמו שאף אחד
לא מבין, או כמו שאני מדמיין. למרות שלהיות מיוחד זה טוב,
הייתי מת להיות כמו כולם.
המוזר אצלי הוא מוזר בכלל, זה עיוורון של ההבנה - עיוורון
חיוור של הבנה נוראה, משהו שמביא לסיום.


התעוררתי מהשינה, ובעודי בערות חלמתי על גוף של גבר שמתפורר
בגלל שהוא רואה מולו אור שעד אותו רגע היה מוסתר מעיניו,
חצי-מוסתר. מה זה אומר? אני רוצה למות, מחוץ לחברה, אדם ללא
אישיות, אולי רק עושה פוזה- תמונה, לא מרגיש, משוגע. -לא רוצה
להיות כזה, רוצה להיות נורמאלי, אבל השינוי הוא כל כך גדול,
אולי השינוי הכי גדול, - ואיך עושים את זה? התיישבתי במיטה
וחשבתי מה יותר גרוע- להיהרג, או להרוג. מי שמתעסק בדברים כאלה
חייב לשאול את עצמו את השאלה הזאת, ואני הייתי צריך לשאול את
עצמי לפני הרבה מאוד זמן.


רן התקשר אלי, ביקש לדבר איתי עכשיו, בדחיפות, בקשר אלי. יצאתי
מהמיטה ונכנסתי אליו הביתה. נכנסנו לחדר קטן שהיה מאור באור
עמום כמו אצל המאפיה, אחרי שהוא סגר את הדלת, לא נעל, הוא
התיישב על שרפרף מעץ ואמר: "כל מה שאתה עושה פה, זה חיפוש,
וכשאתה חולם בהקיץ זה עוד חיפוש. ויכול להיות שהוא נגמר".


"איך זה קשור אלי ומה אנחנו עושים דווקא כאן?", שאלתי. הוא לא
ענה, רק המשיך: "אדם, אין לי ספק שאתה בן-אדם טוב, אבל לא על
זה אנחנו צריכים לדבר.
אדם, צריך להביא סוף לחיפוש הזה, ועכשיו." הוא הוציא מארגז
שעמד לידו שקית קרטון ואמר: "אני לא אתן לך להשתגע, עדיף להרוג
את זה עכשיו".


"למה אתה מתכוון?"
"תראה את זה בתור חיסון או המתת חסד, לא הוצאה להורג", בזמן
שהוא דיבר הוא הוציא אקדח, טען ושם לי ביד, הוציא עוד אקדח
וטען גם אותו. רן החליף מצורתו לשלי, רק בגוון מתכתי יותר
והקול שלו נשמע יותר חד והחלטי. הוא דרך את שני האקדחים.
לאט לאט התכווצו לי האישונים והתכסיתי בעור ברווז ובזיעה קרה.
הוא אמר: "קדימה אדם, אני אהיה הראשון"  הוא הכניס את הקנה
לפיו ונשמעה ירייה.
ראיתי שגם אני עשיתי אותו דבר. דם טפטף לנו מהסנטר.
לא יכולתי להאמין.


צרחתי עד שלא היה לי אוויר.
נשמתי וצרחתי שוב, ככה עד שמישהו בא.