במציאות אחרת אני יושב מולו על ספה. ספה שחורה עם כתמי צבע
כתומים ולבנים. הוא מכין לי כוס של קוקוה ומכבד אותי בממתקים.
הוא מתיישב על ספת נדנדה חורקת, גם היא בצבע שחור, גם היא
צבועה בכתמים כתומים ולבנים. אני מדבר אתו. אני מספר לו כמה
קשה להיות בגילי בלי דמות קשישה ומחויכת שתמיד קשובה לכל מילה
שיוצאת מפי. הוא מחייך ומהנהן. עיניו הבהירות נוצצות באור
פנימי של נפש מבינה וחברותית. הוא לא צריך להגיד כלום. הוא
פשוט צריך להיות שם. והוא שם, מחזיק כוס עץ מהבילה ושותה לו
מתה. כבר שלוש שנים שהוא לא מדבר. כבר שלוש שנים שדמותו
מצטיירת לי בראש בלי גוף גשמי. החיים שלי עוברים תפניות כל
הזמן. כל שבוע אני מרגיש שנצח עובר. מדי פעם אני מרגיש שנמאס
לי מהחיים האלה. שהם סתם דבר חסר ערך. אבל אז אני שומע אותו.
"לייבלה" הוא אומר "כשאתה מקבל סוס מתנה אתה לא בודק לו את
השיניים". ואז עולה לי חיוך על הפנים. כי אז אני מבין שהחיים
האלה הם בעצם מתנה אחת גדולה. אז מה אם לפעמים אני מרגיש כאילו
לסוס שלי יש שיניים עקומות... עדיין קיבלתי אותו מתנה. ואני
עדיין מודה על כל יום שהיה לי בחברתו של סבא פישל. גם אם אני
לא יכול לחבק אותו עכשיו, גם אם אני לא יכול לשמוע את בדיחותיו
השנונות או את קללותיו בספרדית. הוא עדיין איתי. והוא עדיין שם
בשביל להזכיר לי שגם בלעדיו החיים האלו שווים כל שברון לב וכל
שן סוס עקומה.


(מוקדש לזכרו של סבי...)