אני היחיד שמייחס כל כך הרבה לחיוך שלה...
היא יושבת שם עם אותה הבעה ריקה על הפרצוף.
אותה הבעה שתמיד על הפרצוף שלה.
שפתיה האדומות קמוצות בקו ישר וסדוק.
עצמות לחייה הגבוהות משתלבות עם מבט עיניה וגבותיה היציבות,
משרות לפניה מבט שלדי בוהק וקר.
היא יכולה להרוג אותי עם מבט אם היא רק תחשוק בכך.
אך היא לא.
היא הורגת אותי בדרכים אחרות.
היא מרימה גבה לכיווני ואני איני יכול להגיב.
קשה להגיב כשכל מה שאני מרגיש זה את אזיקי המתכת הקרים על
זרועותיי וקרסוליי ואת הקיר הלח, הסלעי של מרתף העינויים שלה.
היא מביטה אל שולחן העץ הנמוך העומד לפנייה.
שולחן כליה, עליו מונחים חפצים קהים בגדלים שונים, ושאר אביזרי
עינוי משונים ומשוננים.
היא מרימה בידה מוט עץ דק אליו מחוברת סיכה קטנה וחלודה.
היא בוחנת אותה מספר שניות ולאחר מכן מתחילה לקרב את המכשיר אל
חזי החשוף.
דמעה יחידה מתנדנדת על עיני ופי נפער לרווחה.
"בבקשה תפסיקי... בבקשה תשחררי אותי."
המילים נלחשות מפי הדואב בקול חלוש.
רגע של היסוס נראה על פניה והיא מרימה את מבטה הקר הישר אל
עיניי.
עצב מרוחק משתקף מתוך עיניה אך מתחלף במהרה באותה צינה מוכרת.
היא נועצת את הסיכה היישר אל תוך חזי.
הכאב חד ומייסר כמו תמיד.
נצח אני תקוע כאן.
וכל יום אותה סיכה ננעצת בלבי.
ואז שוב עולה החיוך על פנייה.
חיוך חם.
חיוך אוהב.
חיוך שמרפא את כל פצעי ורוקם מחדש את כל החורים שהיא פוערת
בנשמתי.
אותו שבריר שניה של חיוך חולף כמו נצח של אושר ושמחה.
ואז שוב המבט הקר עולה על פניה ושוב מצפה לי שעה של עינויים
טריים.
הרבה אנשים אומרים שקל נורא להתאהב באישה הלא נכונה.
הרבה אנשים מתאהבים באישה הלא נכונה.
הרבה נשים מתאהבות באיש הלא נכון.
אבל אני ואהובתי נועדנו אחד לשניה.
אבל חבל שרק בסוף חיי פגשתי את האחת והיחידה שלי.
רק בסוף חיי פגשתי את הגבירה מוות...