מעבר להרי החושך,
מעבר לימות הערפל,
מעבר לביצות הדיכאון ולמצוקי היאוש,
שם נחה לה נשמתי המיוסרת.
שנים שהיא שם, אבודה במבוך האין סופי שהוא מחשבתי, שהוא אני.
פעם פונה לימין ופעם לשמאל אך תמיד התוצאה זהה,
תמיד היא נתקלת במחסום שאין ממנו מוצא.
תמיד היא נשארת אבודה.

פעם חשבה שראתה את האור,
חשבה שמצא את הצוהר אל החופש,
אבל כמו במדבר,
גם במוחי יש פאטה מורגנה אחת או שתיים (או שלוש או מאה...),
וגם הפעם הייתה זאת רק אשלייה.

עבר עשור, עברה מאה, ועדיין נשמתי אבודה.
אין מקלט, אין מחסה מפני הקור.
לבי קפא, ונשמתי הגוססת נעלמה.

האם מישהו ראה אותה?
אולי בא איזה יציר שטן ולקחה?
או אולי נעלמה בלהבה?

נידונתי לשנים של גיהנום לא מודע.
ביום שנשמתי נאבדה.





-מוקדש לטייגרוס ניטרנו
http://Stage.Co.IL/a/TigrosNiterno