אני הולכת בין אלפי האנשים, מסתכלת לכל הכיוונים בניסיון למצוא
אותו, אני לא יודעת למה בכלל אני רוצה לראות אותו, אחרי מה
שקרה והכל, אני לא יודעת למה בכלל אני חושבת שאני אפגוש אותו
כאן אבל אני עדיין מחפשת, מכל הצדדים יש אנשים, מייטב הנוער
הישראלי, "פריקים" כמו שהם מכונים, לובשי שחור מלאי פירסינג,
עם חולצות של KORN,SLIPKNOT,NIRVANA אנשים שבגלל שהיום יום
העצמאות לובשים את הדגל, אנשים עם ראסטות, שער מאוד מבולגן
ומאוד צבעוני, אנשים עם רצועות של כלבים, קולרי ניטים, וחולצות
רשת, מלאי איפור שחור על העיניים, על הפה ובעצם על כל הפנים,
מעשנים נובלס, מרלברו, קאמל, נרגילות בכל מקום, אנשים גדולים,
קטנים, כאלה עם סטיקלייטים בצבע כחול, ירוק, אדום, והאנשים
יושבים בהרמוניה מדהימה, כולם באו במטרה משותפת אחת, לשמוע
מוזיקה, כולם באו בשביל "היהודים", "ברי סחרוף", "מוניקה סקס"
ו"אביב גפן", אנשים עם נעלי צבא, חולצות פלנל ושרשראות מוזרות,
אנשים מזן שונה, אנשים מדוכאים, מדופרסים, או "בעננים" אנשים
שבאו לכאן במטרה לברוח מהמציאות העגומה ולו רק לכמה שעות.
גם אני כזו, גם אני לבושה בפלנל, גם לי יש חולצה של KORN גם לי
יש נעלי צבא ושרשרת של פנטגרם, גם לי יש איפור שחור על
העיניים, גם אני עישנתי, גם לי יש שער מאוד מופרע ומאוד לא
ממושמע, גם אני מדוכאת, וגם אני אחת מהם, ואני מחפשת אותו, את
אותו הבן-אדם שאהב אותי פעם, את אותו הבן-אדם שגם אני אהבתי
פעם, פעם כשלא הייתי כזאת, פעם כשהייתי שונה, ואני לא יודעת
איך אני אמצא אותו אם בכלל, 14 אלף אנשים מסביבי, גדולים,
קטנים, בינונים, כולם שונים וכולם דומים, ורק הוא קטן ושונה
בדרך שלו, מי יודע בכלל אם הוא כאן, או אם יש לי סיכוי למצוא
אותו, מי יודע?! השיר של אביב גפן "אקדחים שלופים" מתנגן לו
ברקע, השעה כבר שש ורבע בבוקר, עוד 10 דקות מסתיים המופע, ואני
עוד לא מצאתי אותו, אני מתייאשת וחוזרת לחברים שלי, דוד עומד
שם, יש לו פרצוף סובל, הוא לא אוהב את אביב גפן, אני מחבקת
אותו, עצוב לי עכשיו, זה שיר עצוב, וכשמסביבי 14 אלף אנשים
וחצי מהם מתנשקים עכשיו, אני מרגישה מאוד לבד, דוד מחבק אותי,
נחמה, אני יודעת שהוא לא אוהב אותי או משהו, אני יודעת שהוא
סתם חבר טוב כזה, אבל לא איכפת לי בכלל, השיר נגמר ואביב שר
עכשיו את השיר "דור מזוין" זה השיר האחרון של המופע וזהו הכל
נגמר, אנחנו יוצאים מהאמפי פארק בראשל"צ, עולים לאוטובוס
ונוסעים הביתה לרחובות, כשאני יורדת בתחנה, אני הולכת ל"סמי
בורקס", כמו כולם, זה מן חוק לא כתוב כזה שאחרי רוק עצמאות
תמיד הולכים ל"סמי", אני קונה בורקס עם תפו"א וביצה והולכת
הביתה, אני מגיעה, שמה את הדיסק של "היהודים" במערכת, נזכרת
בהופעה ומחייכת, אני כבר לא חושבת עליו, הוא היסטוריה, ההווה
הוא מה שחשוב, ואני פה, אחרי לילה נפלא, אז למה שאני לא
אחייך?!