בעלות השמש במרומים
הפרחים מתעוררים במלוא יופיים
הקור והמרירות התפוגגו כעשן
הכאב עזב את לב האדם.
החמימות המופלאה הפשירה
את הכפור שהקשה את גופי
הצבע חזר לפני, לשפתיי
התאווה הנואשת מילאה לבבי.
בהתעוררי מתרדמה עמוקה
ריח האוויר ממלא נשמתי
ריח של יופי ותשוקה
בעודי פורמת אט אט בדידותי.
עוד לא שתיתי את צוף האהבה
ואיני בטוחה כי אמצא אותו הפרח
אך החמימות סביב, חום של שמחה
מפשירה מליבי את הקרח.
האביב חג סביבי, פוקח עיני ברכות
וכנער נאה, בת צחוק על שפתיו
מושיט לעברי את ידו הצעירה, המושכת
ובגמישות מפתיעה מושכני אחריו. |
