בקמע שמורים כל סודותיי,
בזהבו חרוטים גלי דמעותיי,
אבן חן קטנה, ושני פסי שנהב,
שמשמעם: לעד אותך אוהב.

הוא נתן לי אותו ברגע של חול,
שנצבע מחדש בסגול, בכחול,
בצבעי הקשת, בשמי הכוכבים
'לעד אותך אוהב', עניתי, והקמע לעולמים.

מונח בשקע צווארי כמגן מפני העולם,
חוצץ כעמוד האש, מגונן כעמוד העשן.
בטחוני וחיי, בזה הקמע תלויים
אבן חן קטנה, פסי שנהב ואהבים.

אהובי פתח הדלת והלך.
אותי, מיובלות שכח.
מאהבת נצחים נשאר לי קמע,
קמע של זהב, רק שלי בן מאה.

מחטאי העולם הגדול יגן עלי ועל ביתי
אך מפגיעת האהבה, החרב הצורבת שבגבי
אינו יחצוץ אינו יחסום, לעולם יעכור הפצע,
וחלוף הזמן לא ירפאו, רק זיכרונות של אהבה
שמתה.