ליאור ישב בצד השולחן בפאב ההומה, כוס וויסקי בידו ופרצוף
מיוסר על פניו.
כמה בחורים צחקקו לידו וריח האלכוהול שנדף מפיהם הבהיר מדוע,
אך כמעט כל שאר האנשים שאיתם הגיע למקום כבר היו על רחבת
הריקודים, נעים לצלילי מוזיקה רומנטית מלפני עשרים שנה.
זהו אחד החסרונות בהצטרפות לחבורה שמורכבת בעיקר מזוגות, אך
היו לכך גם כמה יתרונות ברורים והמוזיקה האיטית שימשה לליאור
אות להתחיל לנצל אותם.
היא ישבה במרחק כמה כיסאות ממנו, לוגמת קוקטיל כלשהו באיטיות
ומחכה שהרומנטיקה תתחלף באיזה טראנס עצבני, כמו כל שאר חסרי
הדייטים. ליאור לא זכר בדיוק את שמה (טעות שבדרך כלל לא מתרחשת
ואת האשם ניתן להפיל על הוויסקי), אך ידע שהיא בת דודה של אחת
הבנות, סיוון אם הוא לא טועה.
למתבונן התמים מהצד נראה היה שליאור בוהה לכיוון לא ברור, אולי
מנסה לספור את המראות על כדור הדיסקו, אך למעשה הוא לא הפסיק
לבחון את ה"קוקטילית" במבט מיומן.
במבט מרוכז במשקה הססגוני היא ניסתה להסתיר את העובדה שגם היא
בחנה אותו, אך משום שלא הייתה מיומנת בכך כמו ליאור הוא ידע
שלא יעבור זמן רב עד שהיא תבצע את המהלך הראשון, מתוך שעמום או
בהשפעתו המבורכת של הקוקטיל.
אחרי ש" Careless Whisper" הסתיים וקצת אחרי ש"Lady in Red"
התחיל, היא עברה לשבת לידו.
"אני אגם, זוכר?" היא אמרה בחיוך קצת חושש והושיטה את ידה.
"אני עדיין לא מספיק שיכור לשכוח את השם שלך..." הוא ענה בחיוך
בוטח ואחז בידה בעודו משנן את שמה במוחו. "ליאור."
"נעים להכיר...שוב." היא אמרה וצחקקה. הוא הצטרף לצחוק, מודה
לאלוהים על האלכוהול שגורם גם לצחוק הכי מזויף להישמע טבעי
לחלוטין.
"אתה נראה קצת...." אגם החלה לומר אך שיכור שנפל למרגלות
השולחן קטע את דבריה.
ליאור לא האשים את חסרי הדייטים שלא השכילו לנצל את המצב כמוהו
והעדיפו להשתכר עד לאבדן חושים. למען האמת הם אפילו עזרו לו
בהמשך התוכנית.
"מצטער... אבל אולי נצא החוצה?" הוא לחש באוזנה, נוגע בה כאילו
בלי כוונה.
היא השיבה בחיוך והלכה אחריו אל דלת הכניסה לפאב, נותנת לו
להוביל אותה בין הזוגות המתגפפים.
הם ישבו על ספסל עץ מחוץ למקום, מתענגים בנשימות עמוקות על
האוויר נטול עשן הסיגריות.
"מצחיקים אותי השיכורים האלה.... אני מקווה שבסוף הערב אני לא
אפול כמוהם." אגם אמרה וצחקה.
"אל תדאגי, מקסימום אני אהיה שם כדי לתפוס אותך." ליאור ענה,
מנסה להישמע שנון.
היא חייכה והתקרבה אליו.
"התחלת לומר משהו קודם? כשהיינו בפאב?" ליאור לקח את השליטה
בשיחה לידיו.
"כן... נראית לי עצוב. קרה משהו? אם לא אכפת לך שאני שואלת
כמובן."
"אני לא כל כך אוהב לדבר על זה, אבל נראה לי שעלייך אפשר
לסמוך." ליאור אמר, מנסה לשוות לפניו מראה רציני.
"אם כך, ספר לי." היא אמרה בחיוך וכשהתקרבה אליו עוד קצת הוא
ידע שבלעה את הפיתיון.
"טוב, האמת היא שבכל פעם שאני שומע שירי אהבה אני נכנס למצב
הרוח הזה. אני מניח שזה מזכיר לי את מה שקרה עם החברה לשעבר
שלי."
עיניה ניצתו. אין כמו סיפור רומן זול לסקרן בחורה.
"אתה מתגעגע אליה? בגלל זה?" היא התעניינה.
"לא בדיוק... תפסתי אותה עם החבר הכי טוב שלי."
"דן?!"
"לא, מה פתאום. זה היה לפני שהכרתי אותו. באותה תקופה היה לי
חבר טוב בשם גלעד שגר ממש ברחוב הסמוך. היינו החברים הכי טובים
ולמעשה הוא זה שהכיר לי אותה. היא הייתה שכנה שלו, מה שבדיעבד
הקל על הבגידות שלה אתו."
העובדה שהסיפור הזה עבד בכל פעם מחדש שעשעה את ליאור. הוא
התאפק לא לצחוק כשהיא קיללה את גלעד הבדיוני ואת החברה שמעולם
לא הייתה, והרעיפה עליו רחמים.
הם המשיכו לדבר במשך שעה ארוכה עד שהחבורה אתה הם באו יצאה
החוצה, הבנים גוררים את ניצולי האלכוהול.
"תאמין לי, יש כזה דבר אהבה אמיתית. אתה פשוט צריך למצוא
אותה." אגם סיכמה את השיחה.
"אני מניח שאת צודקת. את נוסעת עכשיו עם סיוון נכון?"
היא הנהנה בראשה לחיוב.
"חבל שאין עוד זמן לדבר... אפשר אולי להתקשר אלייך מתישהו?"
"בטח." היא חייכה ונתנה לו את המספר.
"נדבר." הוא אמר ונשק ללחייה, משתהה קצת על המגע.
בנסיעה חזרה הביתה דן קרץ לו ממושב הנהג. "עוד מספר אה?"
דן היה באמת החבר הכי טוב שלו, והיחיד שליאור העז לספר לו על
התחמנות שלו.
לדן הייתה חברה כבר למעלה משנה, מה שלא הפריע לו לשתף פעולה עם
ליאור כשזה הצליח לצוד שתי בנות פתיות.
"ראית את עדי? היא הייתה הכי שווה בכל הפאב הזה."
"עדי הורוביץ? לא שמתי לב בכלל שהיא הייתה שם."
דן צחק. "עשה לי טובה, עם שמלה כמו שהיא לבשה זה ברור שאתה
משקר. לא היה אחד שלא שם לב אליה. נראה לי שלפחות עשרה מחבלים
יכלו להיכנס ולצאת מהפאב בזמן שהמאבטח בכניסה הסתכל עליה."
"טוב... היא באמת הייתה כוסית במיוחד הערב." ליאור הודה בחיוך,
"אבל זה לא משנה את העובדה שאני לא סובל אותה."
"דוגרי אני לא מבין למה. היא בין הבנות הכי נחמדות בבית הספר."
דן אמר, למרות שבאותו רגע הוא בכלל לא חשב על האופי שלה.
"בדיוק בגלל זה ! היא כל הזמן מחייכת ונחמדה. זה כל כך מגעיל
אותי... והיא כל הזמן לובשת ורוד! שמת לב לזה?"
"למען האמת לא משנה לי ממש צבע הבגדים שלה, כל עוד היא נראית
כמו שהיא נראית." דן אמר בחיוך ממזרי.
"ומה חברה שלך חושבת על זה? היא מסכימה לתיאוריה הזו?"
"לך תזדיין." אמר דן ופרץ בצחוק.
"בכל מקרה, אני מסכים אתך שהיא נראית טוב אבל האופטימיות שלה
דוחה אותי לגמרי. אתה יודע מה אני חושב על הבנות האלו שנראות
כאילו הן חיות בתוך נייר צלופן ורוד."
"אם אבא שלי היה טחון כמו שלה, תאמין לי שגם אני הייתי
אופטימי." דן אמר בשמץ מרירות.
"אפשר לעשות עליו פשיטה." ליאור קרץ הצידה.
"אפשר באמת... נראה לי יותר פשוט לסדר איזו חתונה אתה, ואני
חושב שלא היית מתנגד לזה. אתה לא אוהב אותה רק בגלל שהשיטות
שלך לא עובדות עליה." דן סיכם בתוכחה.
הפעם היה זה תורו של ליאור לומר לדן "לך תזדיין", למרות שבלבו
הוא ידע שחברו לא רחוק כל כך מהאמת.


ביום המחרת, אחר הצוהריים של יום שבת, ליאור יצא לריצה
השבועית.
כשרון המשחק שלו הוא גורם מרכזי בתחבולה להשגת הבחורה, אך גם
המראה החיצוני משחק תפקיד כך שליאור דאג לשמור על הכושר, לעתים
אפילו באופן אובססיבי.
הוא רץ כל שבוע כמה קילומטרים, מעלה את המרחק והמהירות מדי
פעם. הריצות הללו היו טובות במיוחד לחשוב על דברים שהיו ויהיו
ובעיקר לנסח עוד משפטים שנונים שישתמש בהם בשיחה הבאה שלו עם
מישהי.
העייפות החלה להתפשט ברגליו של ליאור והוא ניסה למצוא נושא
מחשבה כלשהו שיסיח את דעתו. לבסוף הוא נזכר בחיבה ב"שיטה".
כבר למעלה משנה ליאור משתמש באותה שיטה עם בחורות: פגישה בפאב,
סיפור מרגש על גלעד הרשע והחברה הבוגדנית, כמה שיחות טלפון ואז
מעבר לפסים אינטימיים יותר. הוא בדרך כלל מחזיק את הקשר במשך
חודש או חודשיים, לפעמים פחות אם הוא פוגש מישהי שמושכת אותו
בצורה מיוחדת, ואז מוצא סיבה כלשהי להיפרד. התירוץ האהוב עליו
הוא: "כנראה עוד לא הצלחתי להתגבר על סיפור הבגידה." כשהבחורה
שומעת את המשפט הזה ליבה נכמר ברחמים כלפי ליאור. היא כל כך
מלאה ברחמים עד שאין בה מקום לשנאה או רגשות טינה וכך הסיפור
מסתיים ללא נקיפות מצפון וברוח טובה.
בשיטה זו ליאור משיג את כל הטוב שבאהבה: למרות שיש בדבר מעט
זיוף הוא נותן לעצמו להיסחף בלהט הרגשות, נהנה מהיציאות
המשותפות ולפעמים אפילו מגיע לשכב אתה.
השותפה ל"מערכת היחסים" הזו לא נפגעת שכן מדובר באהבה אמיתית
מצד שניהם, לפחות זה מה שהיא חושבת. מצדו של ליאור אכן מדובר
בסוג של אהבה, פשוט לא לפי העסקה הרגילה בה זורמים עם הרגש אלא
באופן מחושב והגיוני יותר: ליהנות משיכרון החושים שבאהבה
ולעזוב לפני שמגיע ההאנג אובר.
מצחו של ליאור כבר התכסה בזיעה כשהגיע לאזור התעשייה.
זהו החלק האחרון במסלול הריצה שלו, והוא נוהג בדרך כלל להגביר
את מהירות הריצה בשלב זה, בתקווה להגביר גם את הרושם על
היושבים או יותר נכון היושבות בבתי הקפה שבצדי הרחוב. די טיפשי
אבל לא מזיק. בכל אופן, הפעם הוא לא האיץ אלא כמעט עצר.
ליד אחד מבתי הקפה ישבה ה"וורודה" בכבודה ובעצמה, העלמה עדי
הורוביץ, ובכתה.
היא לבשה מכנסיים אדומים וחולצה-גופייה וורודה, גרביים
מפוספסות ונעליים גבוהות.
אלף מחשבות עברו בראשו בעוד המרחק ביניהם הצטמצם, עד שלבסוף
עמד מולה.
ההיסוסים נשברו כששם את ידו על כתפה ושאל: "את בסדר?"
היא מחתה את הדמעות מעיניה וניסתה לחייך. "כן, אני בסדר, זה
כלום."
העובדה שהיא מחייכת גם לאחר ש"תפס" אותה בוכה קצת הרגיזה את
ליאור, אבל הוא התעלם וחייך אליה בחזרה. "את בטוחה?"
"כן." אמרה ולא הוסיפה עוד.
הוא עמד והסתכל בעיניה הרטובות,  תוהה אם הוא הראשון שאי פעם
ראה אותה בוכה.
"מה אתה עושה פה? רץ?" היא שאלה, משנה את הנושא.
ליאור נזכר במה שעשה בחצי השעה האחרונה והשיב בחיוך. "כן,
מתאמן לבגרות בספורט. היא הרי תקבע אם אני אצליח בחיים או לא,
כפי שאת בוודאי יודעת."
עדי צחקקה וליאור חייך. אין תחושה טובה יותר מזו שאדם מרגיש
אחרי שהוא גורם למישהי בוכה לחייך. בנוסף לכך היא הבינה את
הבדיחה הצינית שלו, וזה הגביר מעט את ההערכה שלו כלפיה.
"אפשר להצטרף אלייך אולי?" היא שאלה את השאלה שכל בחור בשכבה
היה רוצה לשמוע.
"בטח, כל עוד לא תתלונני על הריח." הוא אמר והושיט לה את ידו.
"מבטיחה." אמרה בחיוך ונעזרה בו לקום.
הם הלכו ודיברו, מסתובבים וחוזרים שוב לאותה נקודה בלי לשים לב
לכך.
כשליאור קלט לבסוף שהוא הולך כבר חצי שעה באזור התעשייה עם
גופייה מיוזעת ומכנס קצר הוא הציע לה לשבת באיזו גינה באזור,
רחוק מבתי הקפה.
היא הסכימה והשיחה נמשכה.
כשישבו על ספסל בגינה הציבורית החושך כבר החל לרדת. עורו של
ליאור הצטמרר כשרוח קרה ליטפה את זרועותיו החשופות, אך בדיוק
כשהתכוון להציע שכל אחד ילך לדרכו, השיחה החלה לזרום שוב ושטפה
אתה גם את הקור.
הכוכבים השתלטו על השמיים כשהשתיקה הראשונה הגיעה. הם פשוט
ישבו זה ליד זו בלי לומר מילה. בדרך כלל שתיקה כזו הייתה
הזדמנות מצוינת בשביל ליאור לעבור לשלב הבא: הוא מקרב את ראשו
לצווארה של הבחורה, מעיר שיש לה ריח נהדר ומבקש להריח מקרוב.
הטריק די מוכר, אבל הוא מצוין לנשיקה ראשונה בצוואר והלאה.
באותו ערב ליאור אפילו לא חשב לבצע את הטריק הזה. במקום, הוא
רק נאנח והביט אל השמיים.
"את יודעת למה שמתי לב? כל כוכב שאני מסתכל עליו מספיק זמן
מתברר כמטוס בסופו של דבר."
עדי שתקה וכשהיא צחקה הוא כבר רצה להרביץ לעצמו על ההערה
הטיפשית הזו, אבל היא רק הביטה בשמיים ואמרה בחיוך: "אתה צודק.
כנראה דברים לא תמיד כפי שהם נראים במבט ראשון."
"נכון. או שפשוט שנינו עייפים מאד."
עדי צחקה והסכימה. "אולי באמת הגיע הזמן ללכת הביתה."
הוא ליווה אותה כל הדרך לצד השני של העיר, לרחוב בו נטועה שדרה
של ברושים לצד שורה של בתים פרטיים תלת קומתיים.
"נתראה מחר." היא אמרה כשהגיעו לבסוף לדלת ביתה.
ליאור הרהר כיצד להיפרד ממנה אך היא כבר הייתה בתוך הבית.
"לילה טוב גם לך." אמר לדלת והלך לתוך הלילה כשחיוך על פניו.
מאוחר יותר, בעודו שוכב במיטה לקראת השינה, נזכר שוב ושוב
בעדי. מסתבר שב"וורודה" יש יותר עומק ממה שחשב, למרות הפרידה
העלובה שלה אחרי שהוא טרח וליווה אותה עד הבית.
לפני שנרדם עלתה מחשבה שולית - הוא שכח להתקשר לאגם.
מישהי אמרה לו פעם שבחור שלא פועל לפי ה"חוקים" ומתקשר למחרת
נתפס כרציני בעיני הבחורה, לכן ליאור הקפיד בדרך כלל להתקשר,
אבל שיחת הטלפון נדחקה איכשהו מחוץ ליום העמוס שעבר.
'מחר...' הוא חשב במעומעם, שניה לפני שמורפיאוס פינה את המילים
ושם במקומן חלומות.


למחרת, כל השעתיים הראשונות בבית הספר עברו במחשבה איך יהיה
המפגש ביניהם בהפסקה.
האם היא תרוץ אליו בחיוך ותנשק אותו, או שהוא יזכה רק לנפנוף
קריר עם היד?
כרגיל, המציאות עולה על כל דמיון.
הוא ישב עם דן ועם עוד כמה חברים בפינה הקבועה בחצר בית הספר
והסתכל עליה מרחוק.
דן לא ידע כלום על אירועי האתמול וליאור העדיף לשמור על
העניינים כך בינתיים. לא היה לו כוח לחקירות.
מוקפת בבנות הכי בולטות של בית הספר, היא נראתה כרגיל: לבושה
וורוד כמובן, שיערה החלק אסוף בצמה ועל פניה פרושה הבעת
האופטימיות הנצחית. כל כך שונה מעדי שהוא פגש אתמול באזור
התעשייה. לאחר מבטים ממושכים על חבורת הבנות, מבטו של ליאור
הצטלב סוף כל סוף עם מבטה. החיוך שלה נראה קצת פחות זוהר לרגע,
אך מיד היא שבה לחברותיה, משאירה את ליאור ההמום אפילו בלי
קריצת שלום.
"אני לא מאמין." הוא מלמל.
"כן אה? עדי הזאת נעשית יפה יותר מיום ליום." דן אמר בחיוך.
"דן, הנה חברה שלך!" אחד החבר'ה אמר ודן מיהר למחוק את החיוך
מפניו ולסרוק את השטח.
"חה חה חה." צחק בציניות כשקלט את הבדיחה.
"בת דודה של סיוון דיברה עלייך." הוא פנה אל ליאור בעוד השאר
צוחקים ומחקים את פרצופו כשנבהל.
"רציני?" ליאור שאל בלי חשק.
"כן, סיוון סיפרה לי שהיא די התלהבה ממך. היא אפילו הזכירה את
הסיפור עם החברה לשעבר שלך."
"מצחיק..." ליאור אמר בחיוך.
אולי העניין עם עדי התברר כסתם מצב רוח חולף שלה, אבל לפחות יש
לו עדיין את אגם.
"אני אתקשר אליה היום. נראה מה ייצא מזה."
"תחמנייאק..." דן אמר בחיבה וכרך את ידו סביב כתפו של ליאור.
שאר היום עבר במצב רוח ירוד שנראה היה שאין שום דרך להיפטר
ממנו. הוא ניסה להחליף כל מחשבה על עדי בזיכרון שפתיה של אגם,
להחליף את הצחוק של האחת בגופה החטוב של השניה, אבל ללא הצלחה.
עדי השתלטה באופן רשמי על מוחו.
צלצול הטלפון לקראת הערב קטע את אימון המשקולות שלו.
הוא נשם כמה נשימות כבדות וניגש אל הטלפון.
"הלו?" ענה, מקווה שקולה של עדי יישמע מהצד השני.
"ליאור? זאת אגם. מה נשמע?"
"בסדר." הוא ענה, מנסה לא להישמע מאוכזב מדי.
"אני מקווה שלא אכפת לך שביקשתי את הטלפון שלך מסיוון."
"לא, מה פתאום. זו לא אשמתך שהתגעגעת." ליאור אמר והחליק בקלות
לתוך הפלרטוט.
אגם צחקה. "כן, משהו כזה."
הם דיברו כמה דקות, אך צליל של שיחה ממתינה קטע כל מילה
שלישית.
"אגם, חכי רגע, יש לי שיחה מטרידה."
"אין בעיה." היא אמרה בצחקוק.
"הלו?"
"ליאור?" הקול קרא בשמו אך ליבו קפץ כאילו הוא הנמען.
"כן. מה נשמע?"
"אחלה. זאת עדי. מה שלומך?"
"אני שומע את הקול שלך אז מצוין מן הסתם... תני לי רגע ואני
חוזר אוקי?"
"אוקי."
ליאור לחץ על כפתור הניתוק וחזר לאגם.
"אגם? שמעי, אפשר להתקשר אלייך יותר מאוחר?"
"בטח. סבתא שלך בממתינה אה?"
"כן... משהו כזה." אמר וחזר לעדי.
"אני אתך."
"אני שמחה... לא יצא לי לומר לך שלום היום בבית הספר אז..."
"אה, חפיף. בית הספר הוא מקום גדול וההפסקה קטנה." ליאור ניסה
להסתיר את הציניות.
עדי צחקה. "בכל מקרה זה לא היה בסדר מצדי, ועוד אחרי הליווי
שנתת לי אתמול בערב."
"אמרתי לך- חלק מההכנות לבגרות בספורט, אבל אני שמח שהתקשרת
בכל מקרה. מה קורה?"
"למען האמת חשבתי הרבה על אתמול. הרבה זמן לא דיברתי עם מישהו
כמו שדיברתי אתך. הרגשתי כאילו אני יכולה לספר לך הכל."
"לא על הכל דברנו... לא סיפרת לי למה היית עצובה."
עדי שתקה לכמה שניות. "אתה באמת רוצה לדעת?"
"כן." ליאור ענה והאזין בדריכות לסיפור של עדי.


מה הזיכרון הכי מוקדם שיש לך? בשביל עדי זהו זיכרון שלה בפארק
יחד עם אביה.
אימא שלה נפטרה בלידה של אחותה הצעירה כשהיא עצמה הייתה רק בת
שלוש, כך שלמרות שיש לה הרבה תמונות שלה באלבומים, לא קיימת
אפילו תמונה אחת של אמה בתוך ראשה.
באותו זיכרון מוקדם שלה, בערך מגיל שש, היא ואביה יושבים ביחד
על שמיכה בפארק, נהנים מפיקניק בעוד אחותה הקטנה טועמת את
הדשא. היא נהנית מאד מהעוגיות שאבא קנה ומנסה לבלוע אותן למרות
שהוא מדגדג אותה. בשלב כלשהו הדגדוגים מתחלפים למשהו שונה, דבר
שילדה בת שש לא יכולה להבין. היא מבקשת שיפסיק אך הוא ממשיך.
לא נראה שמישהו מסביב שם לב למה שמתרחש על השמיכה באמצע כר
הדשא, וגם אם מישהו שם לב הוא לא עושה כלום בקשר לכך.
הימים חולפים. עדי כמעט שוכחת את מה שקרה באותו פיקניק עד
שכעבור כמה שבועות הדבר קורה בשנית, הפעם בבית. היא מנסה
להתנגד אך לבסוף נכנעת. מה כבר ילדה בת שש מבינה בקשר למה מותר
ומה אסור?
ימים חולפים והופכים לשבועות שהופכים לחודשים. משהו מתרחש ביום
ההולדת שלה. הוא נכנס לחדרה לאחר שכל האורחים עוזבים, מפלס את
דרכו בין בובות ענקיות וקופסאות מתנה שעוד לא נפתחו, נכנס
למיטתה. הפעם היא צורחת, מפתלת את גופה הקטן ובורחת למטבח.
הוא הולך אחריה, בוכה, מסביר שרק רצה לתת לה נשיקת לילה טוב
ומבטיח ששום דבר רע לא יקרה לה יותר. הוא הצליח לעמוד
בהבטחתו.
עוברות כמה שנים והכל נראה כמו חלק מחלום, סיוט שעבר ונשרף על
ידי קרני השמש ביקיצה.
דברים שלא נשרפו מודחקים עמוק מתחת לבועה של שמחה, שן רקובה
מוחבאת היטב מאחורי חיוך רחב, אבל הכל עדיין קיים במקום כלשהו,
מחכה להזדמנות הראשונה להתפרץ.


ליאור האזין לקולה הרועד של עדי. עיניו היו כבר רטובות והוא
פחד שאם ידבר גם קולו ירעד.
"בן זונה." הוא אמר בלי לחשוב בעוד הזעם מכה בגופו.
"זה לא הכל. מה שהיה היה, אי אפשר לשנות ואולי עדיף לשכוח, אבל
אני רואה את זה קורה לאחותי הקטנה ואני לא מסוגלת לסבול את זה
יותר."
"את צריכה ללכת למשטרה, לספר למישהו."
"אני לא מסוגלת. אתה חייב להבין, חוץ מה...קטעים האלו אבא שלי
די בסדר. הוא כל המשפחה שנשארה לי, אני לא יכולה להסגיר אותו
למשטרה."
"אני לא חושב שיש לך ברירה אחרת. תתארי לעצמך איזה דברים
נוראים יכולים לקרות אם לא תעשי את זה."
"תאמין לי שאני חושבת על זה כל יום, אבל הרבה זמן כבר לא קרה
דבר כזה. אולי הדברים השתנו..."
"לא נראה לי. משהו לא בסדר עם אבא שלך ודברים כאלה לא חוזרים
לתקנם לבד, את חייבת לעשות משהו לגבי זה. לא פלא שבכית באותו
יום."
"ישבתי עם כמה חברות בבית קפה וכולם חייכו וצחקו בעוד אני
הרגשתי נרקבת מבפנים. לא יכולתי להישאר שם יותר."
"אני מבין. בכל מקרה, בכל פעם שתרגישי ככה את יכולה לדבר
איתי." ליאור אמר וצמרמורת עברה בגופו.
"תודה, ליאור. אני מרגישה יותר טוב רק מזה שהוצאתי את זה
החוצה, שסיפרתי למישהו..." קול טריקת דלת קטע את דבריה.
"שמע, נדבר מחר בסדר?"
"הוא הגיע הביתה?" ליאור שאל.
"כן. אל תדאג, אני בסדר. נדבר מחר."
"להתראות. ואל תהססי להתקשר אליי."
"אני לא. ביי." אמרה וניתקה.
ליאור ניתק את הטלפון ונשאר קפוא במקום למשך כמה דקות, המום
מהצד השחור של ה"וורודה".


כשישב עם החברים בפינה הקבועה ביום המחרת, הוא השפיל את מבטו.
הוא היה רגיל לעמוד מול עצב מלאכותי, לשחק את הטרגדיה, אך לא
היה לו מושג כיצד להתמודד עם הדבר האמיתי. הוא רצה לחבק את
עדי, לנחם אותה ולגרום לה להרגיש שהכל אפשרי, אך בו זמנית פחד
שיעשה משהו לא נכון ויהרוס הכל.
בכל מקרה, גם כשהרים את עיניו לא נראה היה שיאלץ לעמוד מול
הקונפליקט הזה בקרוב: עדי ישבה עם חברותיה, חייכה כרגיל ואפילו
לא הביטה לכיוון שלו.
'אולי קשה לה לעמוד מול האדם לו גילתה את אופייה האמיתי?'
ליאור חשב לעצמו. עדי של בית הספר נראתה כה שונה מעדי השברירית
שהכיר בימים האחרונים. לא פעם עלתה בראשו מחשבה מוזרה שאולי
היא רק משחקת בו. זו תהיה אירוניה אכזרית במיוחד שהרי זו בדיוק
אותה שיטה בה הוא השתמש: היא כבשה את ליבו בעזרת סיפור מפוברק
ועצוב וכעת הוא בשליטתה המוחלטת. לא... המחשבה שמישהי תמציא
סיפור כזה רק בשביל להשיג מישהו היא בלתי אפשרית, אפילו בשביל
אדם ציני כמו ליאור.
כשראה שהיא עוזבת את החבורה מיהר ללכת אחריה, פעימות ליבו
מתחרות בקצב צעדיו.
"עדי." קרא אחריה כשצמצם את המרחק.
"הי, מה נשמע?" היא אמרה, חיוך גדול של שיניים מושלמות מאיר את
פניה.
הדיבור שלה מעולם לא נשמע מזויף כמו שהיה באותו הרגע.
"את בסדר?" הוא לחש לה והתקרב.
"בטח. למה?"
"לא יודע... אחרי כל מה שקרה אתמול..."
"עדי !" חברה קראה לה ממקום כלשהו.
"אני כבר באה!" היא החזירה קריאה והסתכלה בעיניו של ליאור.
ליבו כמעט ועצר מלכת מהכאוס שראה בעיניה, יופי ועצבות עצומה
מעורבלים באישוניה, מוקפים טבעות כחולות וקרות.
"אני בסדר." היא אמרה ועשתה את הבלתי יאומן: היא נשקה לו.
נשיקתה עטפה את כל חושיו. הוא ראה אותה בעיני רוחו, שמע את
נשימתה העדינה, הריח את שערה, הרגיש את רכות שפתיה וטעם את הפה
שהפיק חיוכים מרים ומילים מתוקות.
"אני אדבר אתך היום." מלמל כשהיא התרחקה ממנו, שולחת לו נשיקה
נוספת באוויר.
כשחזר לפינה כולם הסתכלו בו במבטי שנאה-הערצה. הם כרגע היו
עדים להגשמת החלום של כל אחד מהם, אפילו של דן. הוא אהב את
חברה שלו, בטח שכן, אבל היה זורק את שנת החברות שלהם לעזאזל אם
הייתה לו הזדמנות לנשק את עדי הורוביץ, או יותר נכון לקבל
נשיקה ממנה.
ליאור התיישב בשקט ודן לא הוריד ממנו את המבט. "תחמנייאק." הוא
מלמל בחיוך.
ליאור רק חייך בחזרה. דן יכל לומר לו גם שמלחמת העולם השלישית
עומדת בפתח והוא עדיין היה מחייך.
"אז אני מניח ששינית את הדעה שלך עליה?" הוא אמר, מנסה לא
לפרוץ בצחוק.
"אני עדיין חושב על זה." ליאור השיב ושניהם צחקו עד שדמעו.
"אני לא מאמין איזה מזל יש לך ! תזמון מהשמיים !"
"למה אתה מתכוון?"
"אתה רציני? אתה באמת לא יודע? היום הוולנטיין ! היום
הוולנטיין המזורגג ולך יש את עדי הורוביץ !" דן כמעט חנק את
ליאור.
באמת לא מתאים לו לשכוח מאורע שכזה, אבל הימים האחרונים השכיחו
ממנו הרבה דברים. למשל להתקשר לאגם אחרי השיחה עם עדי אתמול.
"וואלה..." אמר וחיוכו התרחב עוד יותר. כשחיוך כזה מתנוסס על
פנייך אתה מסונוור ואינך רואה אף אחד מהדברים הרעים שקיימים
בכל מקום בעולמנו. אפילו אבא של עדי נזרק לרגע לפינה נשכחת
במוחו של ליאור.
"קנה לה מתנה, דבר אתה כמו שאתה יודע, ומחר יהיה לך חיוך כזה
למשך כל היום." דן אמר וצחק.
"מהפה שלך לאלוהים." ליאור מלמל וכבר חשב על המתנה שיביא לה
בערב.
אחרי הצוהריים הוא ניגש לאחת מהחנויות היותר קיטשיות שהוא
מכיר. דובונים ולבבות הכו בו מכל פינה, מאיימים להטביע אותו
בים של סכריניות.
לבסוף צמצם את האפשרויות לדובון רך ומתוק בצבעים כחול, אדום או
ורוד.  משם הבחירה לא הייתה קשה, מן הסתם. הוא צירף לדובון גם
וורד ובתשע בערב פנה ללכת לביתה של עדי ולעשות לה הפתעה,
בתקווה שלא ישדדו אותו בדרך, אבל בעצם מי יתקרב לבחור עם דובון
וורוד ופרח?!
היה זה לילה קר מאד וכשהגיע לרחוב המרשים בו היא גרה כבר איבד
תחושה באצבעות הידיים, שאחזו במתנות הוורודות במשך כל הדרך.
הוא דפק בדלת, נאנק מהכאב בידו, וחיכה לתשובה.
דפיקה נוספת ואחריה צלצול בפעמון.
הוא כבר רצה להתקשר אליה כשנשמע קול עמום מתוך הבית.
הוא לחץ את ידית הדלת וזו נפתחה בפניו.
הטלוויזיה הייתה פתוחה בווליום גבוה ולמרבית מבוכתו ליאור הבין
שמשם בקע הקול ששמע מבחוץ.
נבוך מהעובדה שנכנס לבית בלי רשות, הוא החל ללכת בשקט בחזרה
לדלת כשראה משהו שגרם ל"פריצה" שלו להיראות שולית לגמרי.
על שטיח למרגלות המדרגות שהובילו לקומה השנייה של הבית שכב
אדונו, כנראה אבא של עדי.
הוא לבש מכנס משי שחור ויקר למראה, מקטורן מהודר אשר תאם למכנס
ועניבה לבנה עם נקודות אדומות. כשמבטו של ליאור עלה למעלה הוא
הבין שהנקודות התווספו לעניבה רק בזמן האחרון.
חור גדול בגרונו גרם לראשו של מר הורוביץ לנטות בזוית מוזרה
ימינה, ודם שתת ממנו על השטיח היקר.
פניו של מר הורוביץ נראו די נורמלים, חוץ מהבעת ההפתעה המוזרה
ששררה עליהם.
'לפחות מישהו כאן זכה להפתעה' ליאור חשב לעצמו ורכן הצידה
להקיא.
כשסיים, כל חושיו זעקו לו לברוח, להסתלק מהמקום ולקרוא למישהו
אחר שיתמודד עם החרא הזה, אבל כמו גיבור בסרט אימה קלאסי הוא
לא יכל לעשות זאת. הוא היה חייב להמשיך.
בעיניים עצומות למחצה דילג מעל לגופתו של הורוביץ ועלה
במדרגות.
"החדר של ענת." כתובת צבעונית על דלת בתחילת המסדרון בקומה
השנייה.
"החדר של עדי." כתובת ורודה כיוונה אותו לסוף המסדרון.
הדלת הייתה פתוחה כמעה, מזמינה אותו להיכנס ולהצטרף למסיבה.
בכל מקום היו דובונים ורודים ולבבות. הקירות עצמם נצבעו בצבע
לילך וכוסו בתמונות ילדות שונות של עדי. ביניהן הייתה גם תמונה
של אישה אוחזת תינוקת, אימא שלה כנראה.
מתחת לתמונה הזו ישבה עדי.
עיניה היו נעוצות אי-שם בארונית הספרים. היופי עדיין שכן בהן,
העצבות כבר לא.
קצת מעל לעיניים סומן חור כניסה של כדור, כנראה בנו של האקדח
ששמוט היה על חזה.
מתוך חור הכניסה הדם זרם בזרזיפים דקים מטה אל הפנים ומשם אל
החלוק הלבן שהיא לבשה.
הדם צבע את החלוק בצבע וורוד מזעזע, מחזה שליאור לא ישכח למשך
כל ימי חייו.


"אתה נראה לי די עצוב, אם לא אכפת לך שאני אומרת את זה."
הדוברת היא בחורה רזה. לפי האיפור שעל פניה בת עשרים ומשהו
ולפי מידת הבגדים שלה מתחת לשש עשרה. די חמודה אבל טיפשה, הסחת
דעת מושלמת.
"מצטער, פשוט כל דבר קטן מסביב מזכיר לי אותה." ליאור אומר,
פניו מיוסרות ועיניו נפוחות מחוסר שינה.
"אתה יכול לדבר איתי על זה אם אתה רוצה." היא בולעת את
הפיתיון, כמובן.
"אני לא אוהב לדבר על עדי בדרך כלל..." הוא מתחיל לומר וכשהוא
מזכיר את שמה עובר בגופו רטט.
הוא מתעלם מכך ומסיים את המשפט: "אבל איתך אני מרגיש שזה יהיה
שונה."