עמדתי שם, לבדי. נתתי לרוח הקרה לנשב בעדינות דרך שערי, ללטף
את פני, את ידי. הרגשתי את החול מתמקם בנוחיות בין אצבעות
רגליי. צעדתי לעבר המים. נעמדתי על קו המים ועצמתי את עיניי.
המים הקרים התחככו ברגליי. חשתי בצמרמורת קלה מטפסת לאורך גבי,
זו הייתה הרגשה נפלאה. פרשתי את ידי ונתתי לרגלי לשקוע אט אט
בחול הים הרטוב. לשקוע תחת כמות המחשבות והרגשות שנשרו ממני.
התרוקנתי לגמרי. באותו הרגע הכל נעלם. לא נותרו מחשבות להרהר
בהן, לא דאגות, לא כאבים. הכל היה שקט, חלול. ריק. הרגשתי
כה קלה בעוד רגלי ממשיכות לשקוע. ידי עוד היו פרושות, ראשי
מוטה לאחור. בראשי כלום מלבד התמונה של הים בכחול, השקט, בפי
טעם האוויר המלוח ובנחיריי ריח הים. מסביבי שמעתי קולות רבים
אך לא הבנתי את פשר הדברים. מוחי לא היה נתון להם. כמה אנשים
צעקו, שרו אולי, אך לא שמעתי מילה. המים הקרים החלו לטפס במעלה
מכנסיי, אך לא שמתי לב. הרגשתי כל-יכולה. הרגשתי שדבר לא יכול
לפגוע בי. שאני הכי חזקה בעולם. ששום מכה, שום מילה, שום רוח
לא תוכל להזיז אותי מכאן. שאשאר כאן לנצח ואהיה האדם הכי חזק
והכי חשוב בעולם. התמונה של הים נעלמה. פקחתי את עיניי לרגע.
ראיתי אנשים מסביבי, לידי ומאחוריי, אך השקט טוב יותר חשבתי
לעצמי. עוד מבט חטוף בים ועצמתי שוב את עיניי. לא הרגשתי את
הידיים שלי. גם לא את הרגליים. מבחינתי הייתי רק ראש, ראש שצף
בתערובת גדולה של לא כלום. הקולות לא נפסקו אך דעכו אט אט. אני
לא יודעת אם הם באמת דעכו אך כעבור כמו זמן כבר לא שמעתי דבר.
היינו לבד. רק אני---
והים. וזה היה נהדר.
ולפתע, תפיחה על גבי. עיניי נפקחו. המחשבות, הרגשות, הדאגות,
התחושות חזרו. שמעתי שוב את הקולות. ראיתי את האנשים. התערובת
נעלמה. הייתי גוף שוב. ראיתי סופסוף עד לאן הגיעו המים.
הרגליים שלי היו רטובות לגמרי וכפות רגלי שקועות בחול. עוד חמש
דקות אמרתי. עוד חמש דקות. עצמתי שוב את עיניי וחזרתי. חזרתי
אל המקום ההוא. שוב היינו לבד.
כעבור כמה דקות פקחתי את עיניי.
זה מספיק אמרתי והמשכתי בחיי.
כדאי לכם לנסות את זה מתישהו. |
