בליינד דייט - פגישה עיוורת בעברית
אם הייתם שואלים אותי פעם אם קיים סיכוי שאצא לפגישה כזאת
הייתי מחייך חיוך רחב ואומר לכם שאולי שכחתם את המוח בבית.
כנראה שהעובדות הוכיחו לי אחרת...
היום יום רביעי.
לפני שבוע ויומיים פגשתי מישהי שהכרתי באינטרנט באתר היכרויות.
כהרגלי זה זמן נכנסתי לאתר היכרות וחיפשתי מישהי נחמדה שתואיל
בטובה להשיב לי.
נשמע נורא , ואכן זה קצת כך...
בשוק הבשר הוירטואלי כל יציר כפיו של היקום בדמות נשית מרגיש
די מבוקש ואטרקטיבי מול מבול של פניות גבריות ומרגישים זאת.
אני לא מנסה למצוא לי דוגמנית אבל בכל זאת... ישנם גבולות...
משיכה פיזית גם היא דבר חשוב.
ולעניינה של הפגישה המדוברת.
היה זה בוקרו של יום יפה, תחילתו של יום מלא הבטחה.
דיברתי עם העלמה הצעירה וקבענו להיפגש במקום ציבורי, קניון
עזריאלי, מקום למוד פגישות ושאר ירקות.
נסעתי כדרכי פעמים אין ספור באוטובוס החביב על כל יושביו,
מסוג הנסיעות הבין עירוניות המרדימות - אלה הטומנות בחובן סכנה
של פספוס התחנה המיוחלת.
הייתה לי תחושה שונה, חיוך שכזה, ניסתר ונעלה, הרגשתי טוב.
אני לא רגיל - שוחחתי עם עצמי מלב אל לב , אני לא רגיל לציפייה
המתרוצצת במוחי.
אם ישנו דבר שלמדתי מפגישות עוורות הוא, שאין לצפות לגדולות
ונצורות.
ובכל זאת הייתה בי תחושה שונה, הפעם ישנו סיכוי...
ראיתי תמונה שלה, היא נראית חמודה, דברנו קצת בטלפון וגם כאן
היא לא אכזבה , אולי באמת אמצא מישהי מתאימה, משהו ראוי?
הזמן עובר לו בעצלתיים כמנסה להשהות , תמתין אמר לי הזמן,
תמתין... אולי תגלה כי הנסיעה שלך באוטובוס היא החוויה המוצלחת
ביותר של המסע הזה, הלא כך היה בעבר? האם שכחת את שלמדת על
פניי? כן זמן... נכון, אבל... אולי זה שונה, ועוד מעט אני
מגיע.
האוטובוס נעצר, אני יורד, החיוך עדיין על פניי, אני מסתכל,
בוחן כלאחר יד את הסובבים אותי בתחנה, יש כאן בחורות חמודות,
טוב... הן נמצאות בכל מקום. אני מנער את עצמי ומתחיל בתנועה
לכיוון הקניון.
צלצול בפלאפון, "איפה אתה"? אני עוד מעט מגיע לכניסה - אני
עונה , "טוב... אני מחכה לך למעלה, ליד יוטבתה" , ניתוק. אני
בדרך, מאיץ צעדיי.
אני שונא שמחכים לי, זה לא נעים. האוטובוס אשם, היו פקקים אני
מתרץ לעצמי.
הגעתי לכניסה. השומר מחייך ובודק אם אני מחבל, אי אפשר לדעת
היום. אולי אני מחבל אשכנזי פולני...
התמונה נהיית איטית יותר, אני עולה במדרגות הנעות והן בקצב
שלהן. נותנות לי כמה שניות של נחת.
עוד מעט ניפגש והאמת תתקדם אל האור...
יוטבתה זה שמאלה או ימינה? אה, הנה זה. טוב, אני רואה שם
מישהי.
"שלום..." אני אומר בצורה מנומסת/מבוישת , "מירית?" "כן" היא
עונה "אז אתה אשל..."
"מצטער שחיכית לי, היו פקקים..." אני מנסה להסביר, "לא נורא,
הסתכלתי בחלונות ראווה בינתיים"
אנחנו הולכים קרובים ורחוקים, כאילו שני אנשים שנפגשו ככה סתם,
במקרה.
יטבתה. מקום שאיני נוהג לשבת בו בדרך כלל. אבל אני עם בחורה.
התיישבנו, המבטים מצטלבים מבוישים, יש לה משקפיים ומאחוריהן
עיניים יפות, עמוקות, כאלה שיכולות לחדור בהצצה.
היא מתנצלת " אני עייפה מהמשמרות שלי בצבא. תסלח לי אם אפהק
מדיי פעם."
"זה בסדר" אני משיב וחושב לעצמי שמידע זה חשוב...
אני מסתכל עליה ומחייך, חלק מהחיוך מופנה אליה וחלקו מופנה
אליי. היא באמת חמודה, אולי יצא מזה משהו אמיתי. נו, אולי...
אני מנער את עצמי וממשיך להסתכל.
"אז..?" היא אומרת ומביטה דרכי, שתיקה. אני שונא את המצב הזה,
כשהמומנטום של השיחה עוד לא נוצר וישנן שתיקות מביכות.
"נחמד לראות אותך, באמת... " אני משיב ומנסה להתחיל שיחה
לכיוון כלשהו, מנסה להתניע.
היא רוצה שאני אסלח לה, היא עייפה "וגם לא נוטה לדבר על עצמה
הרבה" , "אוהבת להקשיב" , כמה נחמד מצידה... במקרה אני אוהב
לדבר.
אני מנסה להישמע הכי טבעי ומשכנע - אם אני טבעי מדוע שאנסה
להיות משכנע? אבל אני רוצה שזה יצליח, צריך להיות נחמד ורגוע!
, מצחיק ומתוחכם!
נראה שזה מצליח לא רע... היא מחייכת, מסתכלת לתוכי בעיניים
העמוקות שלה, אני מנסה להעלות במוחי מה עובר בראשה ואין לי כל
מושג.
עברו ארבעים דקות, היא רוצה לזוז. אני כמעט ולא נגעתי במשקה
שהזמנתי, לא הייתי צמא בכל מקרה...
אני מנסה להיות ג'נטלמן ומציע לשלם. היא דוחה אותי בצורה תקיפה
"מה פתאום שתשלם עליי?, אני אדם עצמאי!"
בסדר, שתשלם, לי זה לא משנה , רק רציתי להיות אדיב.
אנחנו קמים ועוברים על פני יושבי המקום, הם עסוקים בשלהם, אולי
הם מכרים ותיקים והשיחה שלהם זורמת , טבעית ונינוחה יותר , אני
עסוק בהרהורים. ופתאום שומע קול "טוב..." , זאת היא... "היה
לי מאוד נחמד להכיר אותך, אני מקווה שנדבר שוב" היד שלה עולה
מעלה ומושטת לעברי, מבקשת לחיצה.
זהו? אני אומר לעצמי בתדהמת ייאוש ומושיט את ידי כמחויב
לגינונים פורמליים.
" גם לי היה מאוד נחמד, באמת מקווה כי נדבר שוב..." אני משיב
וסימן שאלה רחב על פניי, זוכר שהיה לך חיוך על הפנים... מעניין
לאן נעלם... אולי הזמן צדק.
נפרדנו לדרכינו הזרות, אני חוזר לאוטובוס המוכר והקר ומהרהר
לעצמי מה בדיוק ארע. האם היא באמת התכוונה שהיא רוצה לשוחח
שוב? אני קצת מבולבל.
"כנראה שככה זה..." מלמלתי לעצמי, עוד יום עבר, עוד פגישה.
בסוף יהיה טוב... ככה לפחות כולם אומרים.
|
