זה סיפור על נסיך. ונסיכה. או, נסיכה ונסיך (כי הרי מראש
מפחיתים בערך הנשים).
זה סיפור על נסיכה ונסיך שהיו נאהבים עד מאד אך מר גורלם הפריד
בניהם.
אותם נסיך ונסיכה חיו בטירה על שפת אגם בגבולו של יער שלמרגלות
הר גבוה שמפסגתו אפשר היה לראות את גבולות אותה ממלכה קטנה.
ובכן מר גורלם של אותם נסיך ונסיכה הפריד בניהם לעיתים תכופות
מאחר ואותו נסיך חייב היה, מתוקף תפקידו כנסיך, לצאת למסעות
ארוכים בגבולות אותה ממלכה. ובזמן שאותו נסיך שוהה היה בגבולות
אותה ממלכה ונלחם בדרקונים ובשדים ובשאר מפלצות לא נחמדות
ומסבירות פנים חייבת הייתה הנסיכה לשהות בטירה מאחר והיתה למדה
שם את תורת העשבים ומדעי החיים ושאר נושאים היאים לנסיכה
ללומדם וכל שנותר לשניהם היה להתגעגע. סיפור לא פשוט בקיצור,
הנסיך והנסיכה די מאושרים היו ביחד אך לא ממש מאושרים לחוד
(שזה לצערנו היה מצבם הטיבעי של הדברים). מאחר ויוני הדואר של
הנסיך לא ממש הסתדרו עם יוני הדואר הכתומות של הנסיכה לא יכלו
להתכתב אפילו בניהם וכל שנותר לנסיך היה לשבת באותן ההפוגות
הקצרות מן הלחימה בגבול אותה ממלכה שמאחורי ההר, להתגעגע
לנסיכה שבטירה שעל שפת האגם שלגבולו של היער למרגלות ההר
הגבוה, להשעין מחברתו על גבו של החד קרן שלו ולכתוב מכתבים
ארוכים ארוכים וסיפורים שאותם יכל לתת לנסיכה רק כאשר נפגשו
סוף סוף שניהם אבל אז יודעים אתם לא היה במילים ממש צורך.
ובאחת מאותן חופשות קצרות בעודם מתנמנמים אל מול האח העניק
הנסיך ורד מוזר למראה לנסיכה. מוזר שהרי לא היה זה סתם ורד אלא
פרח מיוחד אותו קיבל מישיש בעל זקן לבן ארוך וגלימה מרשרשת
כסופה (תמיד יש להם זקן ארוך ארוך וגלימה כסופה) שהיה מתגורר
מרחק קצר מן הגבול של אותה ממלכה שמעבר להר, וזכר את ימיו
כצעיר ובין לליבו המתגעגע של אותו נסיך (ושל אותה נסיכה). ועלי
אותו ורד, כאשר הייתה הנסיכה מגלגלת אחד מאותם עלים בנייר דק
ומעשנת אותם,  היו מאפשרים לה ולנסיך להפגש לשעה קלה וכך להקל
במקצת על אותם געגועים. ובכן סיפורנו מתחיל למעשה בחופשה
האחרונה של הנסיך בטירה. בבוקר האחרון לאותה חופשה נשק הנסיך
לנסיכה, אסף את חרבו, רתם את חד הקרן שלו ודהר לעבר היער
שלמרגלות ההר שמאחוריו שכנו גבולות הממלכה שם היה עליו לשהות
במשך אחד עשר ימים ארוכים. אותם ימים סערו גבולות הממלכה
והלחימה היתה קשה ובנוסף על כל הצרות האלו נשארו לנסיכה רק עוד
עשרה עלים בדיוק ובבוקר היום הבא נפגשו הנסיכה והנסיך התכרבלו
על שפת האגם ובתום אותה שעה קלה נפרדו שניהם בלב כבד ופנו, הוא
אל גבולות הממלכה, והיא אל לימודיה, וכך בבוקר שאחריו ובבוקר
שלאחריו והנה נותרו ארבעה ימים בלבד לשובו של הנסיך. ובבוקר
אותו יום בעוד הנסיכה מתכוננת לבקר את הנסיך על שפת האגם
ובאמתחתה הורד ובו ארבעה עלים נשמעה לפתע דפיקה בדלת והמלך,
אבי הנסיך נכנס אל החדר. התיישב אל מול האח במקום בו היו
הנסיכה והנסיך מתכרבלים בבקרים של אותן חופשות קצרות והפציר
בנסיכה לתת לו עלה מאחר וחייב היה לדון עם בנו בכמה תוכניות
אסטרטגיות חשובות עד מאוד לבטחונה של הממלכה. הנסיכה לא יכלה
לסרב לאביו של נסיך ועל כן מסרה לו עלה עלה אחד. התיישב המלך
גלגל את העלה בנייר דק דק הצית אותו במצית מוכספת גדולה ושקע
בעננה תכלכלה מתקתקה. לאחר שעה קלה סיים את דיוניו עם הנסיך,
הודה לנסיכה ויצא את החדר. והנסיכה החליטה שלא תשתמש בעוד עלה
היום, מאחר וכבר בזבזה אחד, אלא תחכה ליום המחרת. ובבוקר היום
הבא, בעוד הנסיכה מתכוננת לבקר את הנסיך על שפת האגם ובאמתחתה
הורד ובו שלושה עלים נשמעה לפתע דפיקה בדלת וליצן החצר התגלגל
אל החדר. התיישב בשיכול רגליים אל מול האח במקום בו היו הנסיכה
והנסיך מתכרבלים בבקרים של אותן חופשות קצרות והפציר בנסיכה
לתת לו עלה מאחר ורוחו של הנסיך ודאי שפופה והוא ודאי מצוברח
וזקוק למעט בידור על מנת להסיח את דעתו מן הקרבות והלחימה..
הנסיכה הנהנה באי רצון אך הסכימה ומסרה לו עלה עלה אחד. התיישב
הליצן גלגל את העלה בנייר דק דק הצית אותו במצית צבעונית
קטנטנה ושקע בעננה תכלכלה מתקתקה. לאחר שעה קלה סיים את דבריו
עם הנסיך, הודה לנסיכה ויצא את החדר. והנסיכה החליטה שלא תשתמש
בעוד עלה היום, מאחר וכבר בזבזה אחד, אלא תחכה ליום המחרת.
ובבוקר היום הבא, בעוד הנסיכה מתכוננת לבקר את הנסיך על שפת
האגם ובאמתחתה הורד ובו שני עלים נשמעה לפתע דפיקה בדלת והמלכה
צעדה אל החדר. התיישבה אל מול האח במקום בו היו הנסיכה והנסיך
מתכרבלים בבקרים של אותן חופשות קצרות והחלה מתייפחת ומפצירה
בנסיכה לתת לה עלה מאחר והיא מתגעגעת לבנה ודואגת לו עד מאוד.
הנסיכה הנהנה בחוסר ברירה והסכימה ומסרה למלכה עלה עלה אחד.
התיישבה המלכה גלגלה את העלה בנייר דק דק הציתה אותו בגפרור
ארוך ודק ושקעה בעננה תכלכלה מתקתקה. לאחר שעה קלה סיימה הודתה
לנסיכה פניה עדיין שטופי דמעות ויצאה את החדר. והנסיכה החליטה
שלא תשתמש בעוד עלה היום, מאחר וכבר בזבזה אחד, אלא תחכה ליום
המחרת. ובכן בוקר בא וזהו היום האחרון לפני שובו של הנסיך
ובעוד הנסיכה מתכוננת לפגישה עם הנסיך על שפת האגם ובאמתחתה
הורד ועליו עלה אחד בלבד נשמעה דפיקה בדלת. פתחה הנסיכה את
הדלת ולמולה הופיעו המלך המלכה וליצן החצר. בפנים דומעות סיפרו
לה כי נפל הנסיך באחד הקרבות והנסיכה לא ידעה את נפשה מרוב
צער. היייתה יושבת בחדרה ובוכה אך את לימודיה בתורות העשבים
והפרחים ושאר נושאים היאים לנסיכה לעסוק בהם לא הזניחה, אפילו
בימים בהירים שטופי שמש בהם השמיים עצמם מפתים אותך לברוח
לאגם. ולאחר שסיימה את לימודיה עזבה הנסיכה את הטירה שעל שפת
האגם שלגבולו של היער שלמרגלות ההר באותה ממלכה קטנה ולא שבה
אליה יותר לעולם. כולם הניחו שזהו סופו של הסיפור ובכל פעם
שהיית שואל את המלך, המלכה או סתם את אחד התושבים בדבר אותם
נסיכה ונסיך היו עונים לך: "עזוב, סיפור עצוב, אכן, סיפור עצוב
עד מאוד". ואם אכן כאן מסתיים היה הסיפור היה זה אכן סיפור
עצוב. אך זוהי רק התחלתו של סוף הסיפור. או סופה של אותה
התחלה. בכל מקרה, מכאן ומכאן, סופו של אותו סיפור מתחיל (או
התחלתו של אותו סיפור מסתיימת) לאחר שנים מספר. אותו ליצן החצר
לשעבר (כי עתה אין לאיש חשק לצחוק) יצא לשוטט בממלכה מאחר ועיף
מאותה רוח עצובה ששררה בטירה שעל שפת האגם שלגבול היער
שלמרגלות אותו הר. ובפונדק אחד הכפרים בהם שוטט ראה לפתע פנים
מוכרות וזיהה אותן לאחר מספר רגעים כפניה של הנסיכה והיא מהלכת
בשביל היוצא מן הכפר שבקצה אותה ממלכה קטנה. יצא הליצן בזריזות
מן הפונדק ומהר לעקוב אחר הנסיכה על השביל הצר שטיפס על גבעה
קטנה שלמרגלותיה חורש דל ולאחריו ברכה קטנה. ולשפת הברכה בקתת
עץ עשן תכלכל עליז עולה בארובתה ומסביבה גן ורדים עצום בגודלו
ולכל הורדים עלה אחד. והנסיכה קוטפת ורד או שניים בדרכה נכנסת
אל הביקתה מתכרבלת אל מול האח מגלגלת את העלים בנייר דק דק
שואפת ונושפת החוצה עשן תכלכל מתקתק ומחייכת מעודנות כולה
שקועה בעננת עשן קטנה בוודאי נפגשת שוב עם הנסיך על שפת האגם
שלשולי היער למרגלות ההר שמפסגתו אפשר לראות את גבולות אותה
ממלכה קטנה ושניהם נשענים מתכרבלים על גבו של חד הקרןרושמים
מכתבים ארוכים ארוכים אחד לשניה בשפה שמורכבת ממגע ומבטים
ומילים מועטות שאובדות גם הן בעשן תכלכל ומתקתק באושר ועושר מן
הורד הקודם ועד לורד הבא.