דניאל שלי
עטופה סיגליות ושושנים,
וריח מרחקים צורב,
הנישא על זרועות הרוח.

דניאל עוטפת אותי
בזרועותיה הצלובות,
מכוסות ביתורים שביתרה
בבשרה.

כואב לי, ואני מתגעגעת.
גם את.
אלייך.

את חותמת בעצמך עצב זר,
בצבע בורדו ונצנוצי כסף מבהיקים.

לפעמים אנחנו פוסעות בין עצי הדר,
ואני מבקשת לנוח בצילם.
את ממשיכה ללכת, ומוצאת מקומך
בצל ערבה בוכייה.

לפעמים את רוצה לבכות,
לפעמים את בוכה.

לפעמים את רוצה למות.

אל תמותי, בבקשה
אל תמותי.




16.4.2003


לדניאל. אני אוהבת אותך נורא.