יצירה זו היא חסרת שם כי יצירות עם שם הן יצירות שאנשים ישבו
וחשבו עליהן שעות ואולי אפילו ימים, הן יצירות עם עלילה-ברוב
המקרים
אבל היצירה הזו היא לא כזו, היצירה הזו היא פרי של מחשבות שרצו
לי בראש באותו הברגע, בשבילי זו היצירה הכי אמיתית ולא איכפת
לי אם תאהבו אותה או לא כי זו היצירה שלי ואתם יכולים למתוח
כמה ביקורת שאתם רוצים, זו היצירה שלי ואף אחד מכם לא ישנה את
זה
אני לא רוצה לתקוף אתכם ולגרום לכם לחשוב שאני מתגוננת מדי
אבל, ביקורות מכל סוג יתקבלו בברכה כי אני למדתי להשלים עם
העובדה שאני לא מושלמת ושלא קיים כזה אדם-מושלם גם אם לפעמים
נראה שכן.

אני לא יודעת מה לעשות,
מה לעשות עם עצמי
אני עצמי, אני שתמיד הייתי בשליטה על הכל, הכל תמיד היה ברור
אבל עכשיו הכל נעלם, נהיה מעורפל, סתם ככה בלי שום הודעה
מראש.
פעם אם היו שואלים אותי מה אני רוצה מתנה הייתי יודעת להגיד
ישר
אבל עכשיו אני יושבת וחושבת ובמקרה הטוב אולי גם יש לי תשובה,
אולי בגלל שכבר יש לי הכל ואולי בדיוק ההפך אולי אין לי כלום
אז אני בעצם לא יודעת במה לבחור.

כמובן שהמטאפורה של המתנות היא להמחשה בלבד
אני לא בן אדם רכושני ואני לא מעריכה את העובדה שאנשים חושבים
עלי דברים לא נכונים.
אבל מצד שני לכל אחד יש זכות לחשוב מה שהוא רוצה עלי ולי אין
כל זכות להתערב, את זה למדתי בדרך הקשה לא מזמן.
ושוב אני מוצאת את עצמי יושבת מול קופסת הקרינה הזו שנקראת
מחשב, וחושבת, ואני יושבת וחושבת מה לעשות עם עצמי
יש לי כל כך הרבה החלטות חלקן חשובות וחלקן פחות אבל עדיין
החלטות שבדרך זו או אחרת ישפיעו עלי וכנראה שגם על הסובבים
אותי,
ואני לא יודעת מה להחליט, מה כדאי לעשות,
ללכת או לא ללכת? להסכים או לא להסכים?
להתחיל או שבעצם הגיע הזמן לסיים?
לדבר או שוב לשבת בצד- ולעבור הכל בשתיקה?.
אני לא חושבת שאני מיוחדת, שרק לי יש את הבעיות האלה, אני
מודעת לקיומם של עוד מאות אלפי האנשים שמתמודדים עם בעיות
דומות ואפילו גדולות בהרבה משלי, בעיות חמורות וחשובות הרבה
יותר  מבעיות של נערה מתבגרת שכולם חושבים שהיא לא יודעת מה
היא רוצה מעצמה, מהסביבה..
אבל עכשיו זה עובד בכיוון ההפוך, עכשיו לי מותר לחשוב מה שאני
רוצה על הבעיות שלי לעומת הבעיות של אחרים ואם אני ארצה לחשוב
שאני הכי חשובה וכולם צריכים לבוא ולעזור לי בחיים הפשוטים
יחסית שלי אז זה מה שיהיה, אבל לא, אני לא כזו, אבל ראיתי
מקרים, ראיתי אנשים כאלה בהתחלה הכל טוב ויפה ויש להם הכל (או
לפחות ככה הם חושבים) אבל לאט לאט כל מה שהיה מסביבם מתפורר,
מתמלא באוויר בחלל ריק וחסר משמעות, אולי אפילו מההתחלה לא היה
להם כלום ואני פשוט לא שמתי לב, אולי גם אני הייתי מסונוורת
מהילת האנשים שכבר התרוקנו בעצמם שעוטפת אותם כבר כל כך הרבה
זמן, והם חושבים שטוב להם, הם טועים, כמה שהם טועים ברוב
המקרים הם מבינים את זה רק בסוף - מאוחר מדי, ואז זה עצוב כי
הם כבר לבד ואין להם אפילו את החלל הריק וחסר המשמעות שיימלא
אותם שוב, יימלא אותם במנת יתר של האגו הנפוח שלהם כי הם
חושבים שהם הכי טובים והכי והכי מהכל.
ואחרי שאני מסיימת לחשוב על אנשים אחרים, אני חושבת על עצמי,
ושוב עד כמה שנראה שהחיים שלי פשוטים מבחוץ, עד כמה שזה לא
נכון, מבפנים, מבפנים אני אותה ילדה קטנה בת 3 שעדיין מפחדת
להחליט לבד, מפחדת שהיא תעשה את ההחלטה הלא נכונה, ההחלטה
שתפגע בה, באנשים הסובבים אותה, באנשים שהכי יקרים לה, שהכי
קרובים לליבה.
ועכשיו אני מבינה שאין טעם, אין טעם סתם לשבת ולחפור, לחפור
בנושאים שכבר מזמן הייתי צריכה לסגור, אז עכשיו אני מסיימת
לחשוב והולכת להחליט.