פתאום זה נראה כמו הדבר הכי הגיוני לעשות,הרי כשמשהו לא בסדר
אתה לוקח כדור והכל מסתדר.כך גם הפעם.וכשהוא הביא את הכדורים
מבית המרקחת זה נראה לה נכון,היא הרגישה שסוף סוף תוכל גם היא
להיות מאושרת.
והם מיצידם היו נוחים לשימוש,סימפטים למראה ואפילו ללא תופעות
לוואי.
כמובן שעד שהתרגלה אליהם הרגישה קצת קנאה ומידי פעם פקדו אותה
התקפי שנאה,אבל הרוב הלך די חלק.
תוך שבועיים ישבו שניהם מול השקיעה הורודה,אור השמש הישנונית
האיר את פניה בדיוק באור הנכון שיבליט את יופיה,קרניה מרצדות
על שפתיה.
וסוף סוף הם היו מאושרים.
"אני אוהב אותך" הוא לחש באוזנה,רק שהפעם,הפעם היא שלחה אליו
מבט מחוייך והחזירה לו אהבה.לא בחיבוק,לא בנשיקה,לא
בליטוף.במילים.
כמו שמעולם לא עשתה.כמו שאף אחד מהם לא האמין שתוכל.
שום דבר לא יכל לפגוע באושר שסבב אותם באותה תקופה.לא ההורים
שלה שהתגרשו אחרי 30 שנות נישואין ולא אחיו,שנהרג בשטחים.כאילו
חיו בתוך בועה כימית מוגנת ששום דבר לא יכול לחדור דרכה.
היא הקפידה לקחת את הכדורים חצי שעה ליפני כל ארוחה,כפי שכתוב
על גב האריזה קצת מעל לאזהרות.
כך יכלה להגיד את המילים לפחות עשר פעמים ביום.בסופי שבוע
מיוחדים ובימי שנה היה מבקש ממנה שתיקח אותם כל שעה
עגולה,בישביל שתוכל להגיד אותן כפול מזה.
אחר כך,כשכבר התחילה לפתח חסינות לקחה אותם כל עשרים דקות
ושלושים ושלוש שניות בדיוק משום שבידיוק תוך זמן זה פגה
ההשפעה.
והיא חייכה כל הזמן,ואמרה את המילים.למעשה,היא לא הפסיקה להגיד
אותן.כאילו מתוך הרגל,מתוך חוסר אונים.
וככל שהיא אמרה אותן יותר הוא אמר אותן פחות.
ובימים הרבים שנשאר לעבוד עד מאוחר,או יצא לבר עם חברים הייתה
סתם יושבת בבית,לוחשת את המילים לעצמה ולוקחת עוד
כדור,סתם,בישביל לשפר את ההרגשה.או בעצם בישביל להעלים אותה.
וכשעזב אותה היא חיפשה במכתב הפרידה שלו את שלוש המילים.היא
קראה אותו בעיון,פעם פעמיים,חמש.והיו שם מילים כמו זיוף
ושנאה,מילים כמו הרגל וכאב והמילים "אישה" ו"אחרת" שגם כשעצמה
את עיניה לא הרפו ממנה,אבל את המילים שחיפשה לא מצאה.
היא הניחה את המכתב באכזבה,מזגה לעצמה כוס מים וביד רועדת
מכוסה שרוול ארוך,בלעה עוד כדור ורוד ומבטיח.
"אני אוהבת אותך",לחשה בחיוך אל חלל חדר הדירה הריק.